מחדשים את הסיפור החינוכי – מפגש שיתוף כפר עזה
20 משתתפים
חלק א'
- ערכים מרכזיים שחשובים לי בחינוך הילדים
החיבור לטבע, אהבה, דוגמא אישית, חינוך קיבוצי, יצירתיות וסקרנות, חינוך לאקטיביזם ומעורבות בקהילה, אווירה מכבדת של הצוותים החינוכים ושל החינוך בכלל מהתחלה ועד הסוף, שיתוף של הקהילה בחינוך, כבוד האדם, קבלת האחר – הלכה למעשה, לטפח את הסקרנות, את האופי של הילד, חינוך קיבוצי, הגנום הקיבוצי, חיבור לעבר ולעתיד וחיבור לקהילה, להצליח להתכוונן לצרכים של הילד שנמצא מולי. לא האג'נדה מובילה, אלא מה הילד הזה צריך, חינוך ערכי, עצמאות, חינוך עושים מחנכים.
חלק
ב' - תשובות לשאלות (מתי הגעתי לשער הנגב, מה משאיר אותי כאן, מה ייחודי בשער
הנגב/ביישוב, מה זה אומר בשבילי להיות תושב שער הנגב, מה חסר לי היום במערכת, מה
הייתי רוצה שיהיה אחרת, מה טוב ומה צריך לשמר במערכת, דמות הבוגר בעיני, דגש מרכזי
למערכת החינוך)
שיוויון ומגדר. אחד הדברים שמאוד מפריעים לי/חשובים לי, שנראה שאנחנו לא מתקדמים עם השנים, אנחנו נשארים בסטגנציה, נעים באינרציה, לא מתאימים את עצמנו למציאות שהשתנתה. חוגים, השפה, חוגי כדורגל, אין לבנות. יש חוגי כדורגל לבנים שבנות יכולות להצטרף. בגן רעים כל הבנות מקבלות הזמנה להצטרף למחול. אין שינוי שפתי ושינוי חשיבתי, אין התייחסות להבדלים ואין קבלה של אחרות. הסללה של בנים ובנות וזה עצוב לי לראות את זה. זה לא משתנה, זה קיים גם במועצה. אין התייחסות לזה בחינוך. בכיתות של הילדים והילדות שלי כן שמים על זה דגש, אבל נמאס להם להילחם בזה, זה ממש מפריע.
נראה לי לא סביר שזה לא קורה. איך עדיין בנות ובנים לא מקבלים את אותה הזדמנות ואת אותו יחס. איך אין פה את הטיפוח הזה. בהשוואה למקומות אחרים היום, אני נדהמת לגלות את זה. גם העניין הקהילתי משמעותי לי, ואני לא חושבת שגדלתי ככה.
אני רוצה לדבר מזווית פרקטית יותר, ולהדגיש את הצורך להיעזר במועצה, כדי לשמר צוותים חינוכיים גם בגיל הרך וגם בחינוך החברתי. דמויות חינוכיות הן עניין קריטי. לבנות מסלול שצוותים חינוכיים ירגישו שהם בצמיחה, שהם מרוויחים מזה, שהם מחנכים בקיבוץ ובמועצה. בכוחותינו שלנו לבד אנחנו מוגבלים, אבל אם נצליח להנכיח תפיסה של חשיבות המחנכים בחינוך אצלנו. אנחנו לא מצליחים להביא לכאן מדריכים לנעורים. הסיפור של דמויות מחנכות, אנשים שמרגישים שהם מרוויחים וגאים להיות חלק מאיתנו ורוצים להישאר. הייתי רוצה שתהיה רשימת המתנה של אנשים שבאים לכאן, ולא צורך להתפשר. וגם היציבות, גם כלפי הילדים והנוער וגם כלפי ההורים. לייצב את הדמויות החינוכיות. רוצים לדעת מה קורה קדימה, שתהיה יציבות של כל נושא הצוותים, בראיה כלל מערכתית עם כלים יצירתיים שיענו לצורך של צוותים. להבין מה גורמי המוטיבציה שמשמרים מחנכים, מה גורם להם להרגיש שייכים, מה יוצר מוטיבציה.
אני מתחברת לדברים גם כאמא וגם כמחנכת. מרגישה שזה סוגר עלי בשער הנגב, גם בחינוך בגיל הרך וגם בבית הספר. אני תוהה מה המקום של המועצה להשפיע. לומר יש לנו אג'נדה ואמירה. כרגע זה מרגיש כמו כוחות, הנהלה מרוחקת. אני רוצה אוטונומיה כמחנכת, אני רוצה שתהיה דרך להביע הערכה אלי. בחינוך המיוחד יש מנהלת מדהימה, אבל אני רואה סביבי כמה זה קשה. תחושות קשות של מורים בשער הנגב. מורים טובים עוזבים או חושבים על עזיבה. אני רוצה להרגיש שווה, אני רוצה להרגיש שרוצים אותי ונלחמים עלי – כי אני מפה, וזה הבית שלי וחשוב לי להשקיע פה. למשוך גם אנשים טובים מבחוץ. הייתי רוצה שהמועצה תעזור בזה, כי כרגע זה מרגיש כאילו חסר מי שימשוך את החוטים האלה. זה מאוד חזק בבית הספר ויש הרגשה שזה מתפורר לנו. לא הצלחתי לענות על מה מייחד את שער הנגב, וזה מעציב אותי, כי גדלתי פה, וכשגדלתי הרגשתי ששער הנגב זה העולם, זה פלא. ועכשיו, אולי זו ההתבגרות, אבל גם התמסמס לנו. שער הנגב זה כבר לא שער הנגב, כי יש עוד הרבה מועצות, והשאלה כמה לשער הנגב יש השפעה.
מסיימת סטאז', חיפשתי הרבה זמן לעשות סטאז' בחטיבה, ולא הכניסו לשם אנשים משער הנגב. בבית ספר קשת יש שתי מורות משער הנגב וזהו, אני לא יודעת אם זו החלטה, או לא. אני רוצה לחנך את ילדי, לאו דווקא האישיים, לתת את החינוך בבית, ולא לעשות את זה במקום אחר. חשוב לי ללמד כאן. חשוב לי הרצף החינוכי. אם הילד מגיע מבית הספר אין שום רצף לחינוך הבלתי פורמלי, אף אחד לא מעביר את השרביט, לא מספר מה קרה לו בחלק השני פורמלי/לא פורמלי. היה לי מאוד קשה למצוא משהו ייחודי בשער הנגב. הקטע הייחודי שיש כאן – מחנכים מקומיים עוזבים את מערכת החינוך וזה עצוב – אוצר שיש כאן והילדים שלנו לא מקבלים. הבלתי פורמלי הוא אחד האתגרים הכי גדולים. חוסר העברת השרביט בין חינוך פורמלי, חינוך קהילתי, חינוך הורי. צריך לרענן שם. אני עוברת בכל הקיבוצים ואני רואה את ההידלדלות. מה שהביא אותי לכאן זה חינוך.
הרגעים שאני מרגישה מחוברת למועצה וגאה – מועצה נושכת – כשאני רואה את המופע של אולפן מחול, או בטורניר כדורגל, אלו הקטעים שאני אומרת שיחקנו אותה, איפה שיש קבוצת שייכות. יש כאן הון אנושי אדיר, לא תמיד יודעים מה לעשות איתו. אנחנו טובים וחזקים ורק צריך למנף אותנו. נולדתי כאן, גדלתי כאן מאוד אוהבת את המקום והאזור, אבל מרגישה שמוותרים. מוותרים על אווירת לימודים – אי אפשר ללמוד בכיתה. המינימום הוא להגיע לכיתה ושתהיה אווירת לימודים.
לא יכול להיות שקבלת האחר היא סיסמה. האחר הוא מישהו שחושב אחרת ומתנהג אחרת, פעם מורים רצו להכניס לשטנצים, צריך לקבל כל אחד גם בבית ספר שלנו. לא צריך בית ספר דמוקרטי ואנתרופוסופי. אפשר גם אצלנו בבית הספר לומר שיש עוד דרכים להסתכל על ילד.
במיוחד עם ילדים עם פוסט טראומה כמו באזור שלנו, אני מצפה שבבית הספר שלנו יהיו מספיק פתרונות יצירתים.
הילדה שלי בכיתה ח', לקויית שמיעה, ולא היתה בבית הספר כיתה מונגשת, שזה חובה על פי חוזר מנכל. עכשיו יש אחת. אני כל היום נלחמת על מה שמגיע לבת שלי. רוצה לתת על זה דגש. זה לא משהו אישי שלי. היום זה אני ומחר זה מישהו אחר.
כל אחד מאיתנו הוא אחר. אין כאן שונה, כי כולם שונים. חלק מהבניית צוות חינוכי שבאמת יראה בחינוך משהו שכדאי ומשתלם לו, זה גם לעשות משהו איתנו כתושבים לגבי היחס שנוצר של לקוח-ספק אל מול אנשי החינוך. שינוי השיח צריך להיות לכיוון של עשיה משותפת, כל אחד עושה חלק וכולנו יחד הולכים לאיזשהו מקום. אנשים החינוך בכל המערכות ירגישו קצת פחות מותקפים וקצת יותר הולכים למקום משותף. אני שומעת שחלק ממה שמפחיד היום אנשי חינוך באזור הוא הורים.
אני רוצה להצטרף לנושא של הערכה של הצוותים. אני מבינה שיש תפיסה שהפרטנו יותר מידי, אבל כאן בחוויה שלי, ההורים מאוד מעריכים את הצוותים ורוצים שיישארו, ורואים בהם אדם סופר חשוב בחיים האישיים שלי. מי יותר חשוב מהאדם שנמצא עם הילדות שלי כל היום. ועם זה הצוותים לא מוערכים ולא מתוגמלים מספיק. אנחנו מועצה אחרת ויכולים לעשות דברים אחרת.
אני רוצה לדבר על העניין של ההורים, אולי אנחנו לא במועצה אזורית שער הנגב, אולי אנחנו לא במשהו שיתופי, וכל הקטע של ועדות, ולדבר ולעשות ביחד, אולי זה לא שם. כי אני חווה חוויה אחרת. למשל מבית הספר, החוויה שלי היא שונה. היא חוויה של אוכלוסיה איכותית מאוד, הרבה פוטנציאל, רצים להתנדב בכל דבר, תומכים ועושים, ופעם אחרי פעם, כשמגיעים לדברים שהם דברים קריטיים – איך החינוך של הילדים שלנו יראה, איך יקבלו אחרי מבצע, האם מצליחים לקבל אותם אחרי מבצע, איך נראה יום חינוך ארוך, מה הוא עושה למערכת הבלתי פורמלית. חוסר התכתבות בין המערכות ואין שיח על זה. נדהמתי מרמות האין שיח. אין עם מי לדבר. אני לא מבינה איך אני אמורה לתקשר. אני אמורה לפנות למועצה בטרוניה? לא נראה לי נכון. לי מאוד מפריע יום חינוך ארוך – זה לא טבעי ולא אורגני לאזור הזה. יש לנו צוות מדריכות נהדר, אבל בסוף מגיעים ב14 או 15, ואין שיח על זה. אולי בתיכון ובחטיבה התחושה שונה, אבל לי אין שום תחושה של נגישות, ולא של מעורבות בבית ספר. אין לי מושג מה הערכים, אין לי שום שקיפות. אני יודעת שהבת שלי בכיתה א' היתה שנת קורונה לא הספיקו חומר. יש הבדלים בתפיסות, עכשיו צריך ללמוד רק ליבה, או עכשיו צריך לעזוב את הקריאה, ולהתמקד בלשחק בחול. אני רוצה לדעת מה התפיסה של בית הספר ועל פי מה הוא מתקדם. מה האג'נדה של בית הספר. אנחנו רוצים הערכה של נשות ואנשי חינוך, אבל הגוף המרכז, המועצה, שאמורה לבדוק, לפקח, להיות מעורבת, לנהל את השיח, איפה היא? היא אמורה להוביל את ההערכה. לקחת את הצוותים ליום שלם של הערכה. המועצה עשתה השתלמויות לגיל הרך? השולחנות העגולים, מי מוזמן אליהם, חוששים לשמוע את ההורים, חייבים לתקשר ואז אולי נמצא את הייחודיות שקיימת בנו.
מעורבות המועצה בגיל הרך – בעבר היתה אמירה שהמועצה מגיעה עד השער של הקיבוץ ולא ממשיכה. לא מתערבת איך נראים בתי ילדים, מתי המועצה השקיעה בציוד בתוך הקיבוצים, איך אפשר שבשער הנגב יהיה מן סוג של מטפלת או מחנכת שבאה לעבוד כאן, שתדע שאם היא עובדת עוד שנה בקיבוץ יש לה תוספת, ואם היא עברה השתלמות מקצועית יש לה עוד תוספת. אין שום דבר שיכול לייצר שאיפה למחנכת או למטפלת שתעודד אותה להמשיך במערכת. דבר נוסף, שבמשרד החינוך, הגן המקומי אינו מוכר, למרות שהגננת היא של משרד החינוך. מי שמוכרת היא המועצה והיא מחלקת תקציב לגנים. זה מטיל אחריות גדולה על המועצה ועל הקשר בינה לבין הגנים.
איך נראה בוגר מערכת החינוך – שבאמתחתו משהו זמין ושהוא יכול להישלף בכל עת. יותר ויותר הפכנו להיות גרופים של משרד החינוך, כששנים שנים שמרנו על אווירה חינוכית תואמת החיים והאווירה שבה אנחנו חיים. זה מאבק קשה בין ההידמות למשרד החינוך והאותנטיות של הקשר לעצמנו.
שער הנגב היא קבוצת הכדורסל היחידה בישראל שהוקמה כקבוצה אזורית. הקיבוצים הם קטנים והקשר האינטימי ביניהם הוא די גדול, יש קשרים בין הקיבוצים. יש כאן זהות אזורית ולא רק זהות יישובית, וזה לא בא לידי ביטוי בכיתות הענקיות בכיתה א'. אי אפשר להגיע לילדים בכיתות גדולות.
צריך לשחרר את היצר כדי שתהיה יצירה. אנחנו תקועים בלימודי ליבה, ואנחנו צריכים להפסיק לדאוג שידעו לקרוא.
הזדמנות לבנות girls, וצריך עזרה, אי אפשר להסתמך רק על השטח. צריך שתהיה הזדמנות מקומית להתפתחות, שלא כל מי שמצליח יצטרך ללכת למקומות אחרים.
יש דברים מיוחדים בגנים שהייתי רוצה לשמר, את המקומות שבהם אנחנו לא מצייתים למשרד החינוך – חצרות גרוטאות, טיולים, כל פעילות שהיא שלנו, ייחודית לנו ולא מוכתבת מלמעלה.
אני חושבת שאם היה נכנס הבלתי פורמלי אל הפורמלי, כמו שאנחנו רואים באשכול, שהם לא "גונבים" את השעות של בלתי פורמלי אלא מכניסים אותם פנימה. הייתי רוצה לראות גם אצלנו.
אין עתיד למצטיינים בספורט. קבוצת הכדורסל נסגרת. צריך להבין שצריך להשקיע בזה, דברים לא קורים מעצמם.
כצוות גיל רך אני מרגישה שעם השנים היחס לגיל הרך ובמיוחד לגילאי לידה עד שלוש הולך ומדרדר. אין משהו שמעודד אותם לבוא. אין משכורת, אין שוויון בין קיבוץ לקיבוץ. אין קו אחיד, אין מבט כולל. זה מקום קטן ואין סיבה שזה יהיה ככה. אין כאן אלף אנשים, הכל כל כך קטן. כל כך חסר, ובגלל זה אנשים לא רוצים לעבוד בגיל הרך. זו עבודה נפלאה ומשמחת, ואנשים לא באים. כשהקיבוצים לא היו מופרטים, לא הגענו למצב כמו עכשיו. זו אחריות של המועצה לעשות עם זה משהו. הבעיה גדולה יותר ממה שיכולה קהילה אחת להתמודד. בעיה בסיסית, לא רק בשער הנגב, אבל מישהו צריך לעמוד ולומר משהו קורה פה.
בעבר היו סגנונות של הכשרה בשער הנגב.
אחד הדברים באג'נדה זה שיכולים להחליט, שאין דבר כזה בגיל הרך לספוג – שיש מחסור בצוות, והצוות הנותר סופג את החוסר. צוותים לא סופגים – כי ספיגה אומרת שאתה לא יכול לנהל את אותו היום, זה מתכון לשחיקה, ולדברים גרועים בהרבה.
היחס בין המקומי לאזורי – ההתייחסות לאזורי היא מאוד רלבנטית למה שקורה בבית הספר, והיא פחות רלבנטית למה שקורה בגיל הרך ובחינוך החברתי, כי הן משמרות את הייחוד היישובי. אני לא רואה ייחוד בשער הנגב. שער הנגב היא עבורי חסרת משמעות כמועצה. עבורי יש משמעות לכפר עזה –זו הקהילה שלי, החברים שלי, המשפחה שלי. המאפיינים של כפר עזה הם אחרים משל יישובים אחרים וצריך לשמר אותם. לא צריך ליצור סטנדרטיזציה בתכנים ובתפקוד של מערכות בין היישובים. זה מחטיא, יפגע בחוסן של הקהילות ולא יזין אותן. צריך להבדיל בין היישובי הייחודי, לבין האזורי המשותף. צריך לשמר את הייחוד לאורך כל החינוך מלידה עד בגרות.
הבחירה שלנו בצופים היא בחירה ייחודית וצריך לשמר אותה.
יכיני כיישוב ייחודי ששונה תרבותית ודתית מהיישובים האחרים.
המועצה לטעמי צריכה להוות את הגב שיאפשר את המקומות היחודיים. דרכה יש מפגשי עמיתים, אצלה חולקים בידע, דרכה עוברים משאבים. בתוכן, צריך לתת הרבה כבוד לתוכן המקומי.
ברמה הפרקטית צריך לשאול האם הרצון של חלק מאיתנו להיות חלק מהמועצה נוצר מתוך תחושה שהדבר המקומי אינו מספיק/לא קיים/לא מתאים להם? האם הפניה שלנו למועצה להתערב בכל מיני דברים נובעת מזה. זה פותח דילמה, אם כפר עזה נבדל ונותן פתרונות אנחנו מאבדים את הפתרונות של המועצה.
וודאי שכן. התוכן החינוכי נבדל מהיענות לתכתיבי חוק. הזהות נבדלת, אבל ההיענות לחוקי המדינה היא תנאי יסוד.
יש הנחיות, ויש מועצות שאמרו אנחנו לוקחים אחריות על עבודה שלא על פי ההנחיות. השאלה היא מה העמדה של המועצה ומה העמדה של היישוב.
למה שהמועצה לא תהיה גורם שנותן לנו כלים לממש את המדיניות שלנו. אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו את המטרות שלנו.
אנחנו לפעמים קטנים מידי ולא יכולים לעשות לבד משהו כמו – מסלול שימור לצוותים חינוכיים.
יש לי תובנה שנותנת משנה תוקף וחשיבות לדברים שנאמרו, שמעבר למחויבות ולמסירות של ההורים, אין לנו בחירה. הגיל הרך יש לנו רק את האפשרות בכפר עזה, וכנ"ל גם בבתי הספר. לא קיימת לנו בחירה, אלא בחוץ. אני רוצה להוסיף לתוך השיח ולתוך המחשבה גם את התובנה לגבי היעדר הבחירה. אנחנו מחוייבים למערכות, אבל לא רוצים שיקחו אותנו במובן מאליו.
אנחנו לא מכירים את התפקידים במועצה. אנחנו לא יודעים מי עושה מה. מה שייך למי ולמי פונים באיזה עניין. מה מנהל בית ספר, מה מנהל מחלקת חינוך