מחדשים את הסיפור החינוכי – מפגש שיתוף מפלסים
חלק א'
- ערכים מרכזיים שחשובים לי בחינוך הילדים
קהילה, אמינות, מצוינות, חברות, אחריות אישית, עצמאות, הקשבה, העמקה, אמון, שיתוף פעולה, יחסים, אחריות, נתינה, סקרנות, קבלת האחר.
חלק
ב' - תשובות לשאלות (מתי הגעתי לשער הנגב, מה משאיר אותי כאן, מה ייחודי בשער
הנגב/ביישוב, מה זה אומר בשבילי להיות תושב שער הנגב, מה חסר לי היום במערכת, מה
הייתי רוצה שיהיה אחרת, מה טוב ומה צריך לשמר במערכת, דמות הבוגר בעיני, דגש מרכזי
למערכת החינוך)
אני אגיד דברים לשימור – דבר טוב שיש בשער הנגב ובהרבה קיבוצים, זה החינוך הבלתי פורמלי והחיבור שלו עם הפורמלי. שומרים על הילדים לאורך יום שלם. יש חיבורים מגיל 0 עד יב. דבר שדחוף לשפר הוא החיבורים. יש המון מערכות שאין ביניהן סנכרון. לא בין חינוך פורמלי לבלתי פורמלי, לתמת למשרד החינוך, לנעורים, למורים שלהם. אין הלימה בין כולם. החיבורים נחוצים כדי שנגיע בסוף לבוגר עם הערכים שאנחנו רוצים לראות. יש החלטות פעמים רבות שמתקבלות למעלה ולא עולות בקנה אחד עם טובת הילדים שלנו. מה שאני מעלה מאוד כואב – יש כאן גן תלת גילאי עם 36 ילדים. לא יכול להיות שבעוטף עזה, שיש הרבה ילדים במצב בטחוני בעייתי, אין שינוי של תקינה. המועצה צריכה ללכת למשרד החינוך ולומר לא אצלנו, או להכניס את היד לכיס. ההחלטות לא רואות את טובת הילד. אומרים זה מה שיש. גם במקרה של היוחא, האם הוא נכון לשער הנגב? יש דיון ערכי, וצריך לבדוק אם זה נכון לנו או לא, ומה הוא משפיע על החינוך החברתי. יחליטו שכן או שלא, אבל שיהיה שיתוף של הציבור. זו פעם ראשונה שיש שיתוף של הציבור. אין מספיק שיתוף של הציבור, לשמוע מה אנחנו רוצים. אלו הילדים שלנו. יש לנו אג'נדה כשער הנגב, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתחנכו לפי הערכים שאנחנו רואים שנכונים. אין מספיק תקציב של המועצה לקיבוצים, ורוב מערכת החינוך הבלתי פורמלית ושל הגיל הרך נשענת רק על גבייה מתושבים.
יש לי פרספקטיבה ארוכה תיכון, גיל רך, יסודי, לא מעט ילדים. נקודת החוזק של שער הנגב אלו הקיבוצים. כי זו מועצה קיבוצית. היא מבוססת קיבוצים בניגוד למועצות אחרות. המועצה צריכה לשים את הביצים החינוכיות והתקציביות שלה בקיבוצים ולראות את מרכז הכובד בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים, כי משם הילדים יוצאים ולשם הם חוזרים. בית הספר, יסודי , תיכון, כבודו במקומו מונח, אבל זה לא מספיק, והרבה פעמים זה לא מסתנכרן עם מה שקורה בחינוך הבלתי פורמלי. ויום לימודים ארוך הוא דוגמה מזוקקת, איך תקציבים שאמורים להיות בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים, מוסטים ללימודים פורמלים בבית הספר, לימודים לא אפקטיביים שלא טובים לילדים. הורים לילדים כאלה שחוזרים מאוחר פעמיים שלוש מבית ספר, לא ישלחו אותם לחינוך החברתי. זה הופך את היכולת להחזיק את מערכת החינוך הבלתי פורמלית כמערכת משמעותית לבלתי אפשרית. ההעשרה שאמורה להיות דרך היוחא ולא קורית שם כי זה לא אפשרי, צריכה לקרות בקיבוצים. המועצה צריכה לשים את מרכז הכובד בקיבוצים בשעות שאחרי הלימודים הפורמלים
החינוך החברתי במפלסים זה תענוג. כל הכבוד להדס, עושה עבודה שניכרת.
הנוער העובד והלומד, שאנחנו רוצים שתהיה נקודה חזקה. לא מצליחה להתרומם. ילדים מגיעים כי לא נעים להם מהמדריך. משהו לא עובד נכון. צריך לשים על זה זרקור. מעבר לכל מה שנאמר פה, כל זמן שהילדים שלי היו בבית ספר יסודי, היו לי טרוניות, שכשהגעתי לחטב, הבנתי שאין לי מה לדבר לא על גנים ולא על היסודי, כי הם נופת צופים לעומת חטב ובתיכון. צריך לצלצל ולהדהד ולעשות שינוי מהותי ברמה שאני הגעתי לכאן בגלל החינוך, והיום אני חושבת שאני צריכה להוציא את הילד שלי מבית הספר. הגענו לרמה שלא יתכן שאני כתושבת מועצה צריכה להוציא את הילד שלי מבית הספר – לא חברתי ולא לימודי. אין כלום, לא מצוינות, לא חברתי, אין שום מוטיב. לא הישגי, לא חברתי, מן מישמש שלא ברור מה קורה איתו.
אחד מהדברים שמאוד מטרידים, על החינוך במפלסים אפשר להגיד הרבה דברים, אנחנו מערכת לומדת, משתדלים להיות פתוחים כל הזמן. יש לי 5 ילדים. 4 בשער הנגב, אחד לא. אנחנו חושבים שתהיה כאן הגירה שלילית. בית הספר הוא לא בטוח. במדרג הצרכים של מסלו, אין לי ביטחון. תאסוף את ילדי החטיבה והם לא יוכלו לספר על יום אחד בבית הספר שאין בו אירוע אלימות. יש כאן מדריכות שלי שאחת מהן היא מדריכת מצילה, והיא הגיעה להציל את הילדים. שכבה ט' היא שכבה מאוימת. צריך להקשיב ולהבין שאנחנו בכלל לא רלבנטים בבית הספר. קורים אירועים חריגים עם ילדי מפלסים, ואני צריכה לחזר אחרי היועצת, המורה, כדי להבין איך אותו ילד בבית ספר לא מסתדר, וכאן במפלסים הוא ילד שלחלוטין פעיל בחינוך החברתי. כל הורה שיושב כאן ויש לו ילדים בחטיבה מחפשים בית ספר אחר. זה התהליך השלישי שאני שותפה בו במועצה. לאן נעלם המידע מהתהליכים הקודמים. יש פה שיתוף פעולה יפה של הציבור, אבל אם לא תשמרו את הזיכרון הארגוני אין חשיבות בתהליך. אני מרגישה שהילדים שלי הם אורחים בבית הספר, וזו תחושה קשה. הנושא של החטיבה מדיר שינה מעיני. אם אחרי שנת לימודים מנהל בית הספר לא נכנס לכל כיתה, שנה הוא לא ראה את התלמידים, הם לא יודעים מי הוא.
אחרי אירוע אלימות כל כך קשה, הוא לא עומד בכניסה לבית ספר מסתכל בעיניים לכל תלמיד. יש אדישות לאלימות. אין מוגנות. אם זה כך אז תשימו שוטרים בבית הספר כמו ביפו. שוטרים במדים, אולי זה יזיז משהו. זה צריך להדיר שינה מעיניהם של כולם.
קודם כל, אני פתחתי בשאלה, כי שמעתי ממך שאתה חושב שבית ספר שער הנגב נמצא בתהליכים טובים. שאלתי את יעקב אם הוא היה בהסעות יום אחד, וראה כמה ילדים מתחבאים מאחורי הסעות. כמה ילדים לא יכולים לשתות בברזיה כי ילדים אומרים להם תגיד אמן. שאלתי לא כהתרסה,, אני נמצא בפורום הורים כבר שנתיים שלוש, אופיר הגיע פעם לפורום הורים. זה לא עזר. יש הרגשה שהמועצה לא נמצאת בבית ספר. אמרתי לאופיר, תן את בית הספר לדרכא או לאורט, המועצה לא שם. כל העניין של יוחא, יש ילדים שלומדים והם לא מהקיבוצים, בקיבוצים שהמערכת עובדת טוב, לא צריכים לשלם מחיר בשביל המושבים או הקיבוצים שהמערכת לא עובדת בהם טוב. המשמעות של הקטנת בית הספר – מעדיף שאם נציגים באים לסיבוב בקיבוצים שלא ידבר על להוריד את לכיש ושדות נגב, וכל פעם מאשימים משהו אחר. אל תדברו על זה, תעשו את זה. המועצות מסביב קיבלו חלק מהילדים, ועכשיו לא מוכנים לקבל אותם והם חוזרים לשער הנגב. השם של שער הנגב לא נשמע טוב. השפה החינוכית שעוברת מילד שמסיים ו' בשער הנגב ומתחיל את כיתה ז' זו אותה שפה חינוכית, אבל מצטרפים ילדים משפה חינוכית אחרת מבתי ספר אחרים. ואז מה שיוצא שהילדים שלנו בורחים מבית הספר.
הם הולכים לפנימיות, הם לא רוצים להיות בבית הספר. ילדים עוזבים. שבוע הילדים לא נוסעים לבית הספר. אין מה לעשות שם. המורה שלה איננה ואף אחד לא יודע איפה היא. קיצרו להם את היום ל12 בצהריים.
עדיף שיהיו פה. אני לא אעיר אותה כדי שתלך לשיעור ספורט. הם כבר שנה לא בבית הספר. אני לא יודעת איך מתחילים את שנה הבאה.
זה לא רק כסף. לא לתלות את הכל בזה שיש ילדים מבחוץ . הבעיות בבית הספר הן עמוקות ועקרוניות ולא תלויות רק בילדים מבחוץ. בעיות של תפיסות, של ניהול של הרבה מאוד דברים.
החינוך מאוד חשוב לי לכל אורך השנים, ואני חייב להודות, שאני מאוד מוטרד משני דברים. אחד זה מכל מה שתיארו על בית הספר. יוצא לי לשמוע כי עולם החינוך קרוב אלי, ואני שומע את הדברים תקופה ארוכה. אבל אני מוטרד מעבר לזה, מה שקורה, וביקשו ממני להשתתף באיזה צוות לפני כמה חודשים, ושם עלו דברים דומים, והדבר הבולט שקורה פה, זה שהרבה מאוד אנשים, בוודאי הורים, כנראה גם תלמידים ומורים, מרגישים שהאדמה בוערת, והתשובה של המועצה וההתייחסות, זה תהליכים ארוכי טווח, שאני חייב להודות, לא מבין את התהליכים, ואין קשר בין התהליכים האלה, לבין רשימה שתצא על שבעה דברים שחשובים לנו ולבין ההתנהלות של בית הספר.
מועצה מפוארת, עם בית ספר תיכון יחיד, תחושות נוראיות לגבי מה שקורה, ואתם אומרים באוקטובר נובמבר נסיים את התהליך. העסק דחוף ולא קשור לאסטרטגיה. קשור לזה שצריך לנהל את בית הספר. יש כלים לעשות את זה, ולא לכל מנהל יש את הכלים. כבר שנתיים, כל הבעיות ששומעים זה החיבורים בין הפורמלי ללא פורמלי. מערכת בנויה מיחידות שיש קשרים. אבל לפני הקשרים צריך שכל יחידה תעבוד כמו שצריך. כשהיחידות יעבדו כמו שצריך, הקשרים יווצרו. עלה הנושא של התקציבים, לפחות התיכון, ואני מניח שזה לכל האורך, בגלל המצב הבטחוני, בית הספר התיכון של שער הנגב ז-יב מקבל 3 מיליון שקל יותר ממה שבית ספר בגודל ובפרופיל שלו היה מקבל. הדבר האחרון שחסר זה כסף. יש תקציבים שאלוהים יודע איפה הם. האם המועצה לוקחת את הכסף למשהו אחר, אני לא יודע. אבל אין בעיית תקציב. עזבו אסטרטגיות, צריך להתחיל כסאח. להיכנס ולראות מה קורה שם.
אמא ל3 האחרון מסיים י', אין זמן לאסטרטגיה. השנה לא היתה למידה, לא היו ערכים, לא היתה חברה, נכון קורונה מלחמה, זה לא משנה. כולם התמודדו עם זה. שער הנגב צריכים להתעורר, המצב לא היה ככה בעבר. צריך להיכנס לתיכון ולעזור לו עכשיו. יש שם קצרים בין מורים להנהלה. לא מעניין אותי פורמלי ולא פורמלי, שהמורים ידברו עם עצמם ועם ההנהלה. הילד שלי אומר שכבר לא מעשנים במחששה, מעשנים בשכבה. יש אלימות. אני מדברת בצורה קיצונית, כי בעיני צריך לעשות את הדברים היום.
אני מדריכה בחינוך החברתי, ואני מדריכת מוגנות בחטיבה, חיה את השטח. רוצה להגיד כבוגרת לשעבר וגם כמי שעובדת שם היום. כשאני למדתי שם זה היה בית חינוך שער הנגב. זה היה בית. מקום בטוח, יכולה ללבוש מה שאני רוצה בלי לדאוג מה יגידו, והרגשתי ביטחון. אני עכשיו כל יום, בלי להלחיץ ובלי להגזים, מטפלת באירוע אלימות, ולעיתים בכמה ביום. ביום הראשון שלי היו כמה אירועי אלימות שפשוט לא האמנתי. ילד הלך להתחבא. ילדים מעשנים סיגריה אלקטרונית בתוך השכבה בחטיבת ביניים. הכי עצוב לי זה ההבדל שעושים בין מי מפה ומי משם. היום ספציפית הולך להיות אפטר של שכבה ט' ואנחנו המדריכים הולכים להיות משגיחים, וכל היום אני בודקת איתם בבית ספר אם הם באים, ויש הפרדה ברורה בין קיבוצים ואחרים, ואז גם ילדי הקיבוצים לא באים כי זה לא אין. כשאני למדתי בבית הספר לא זכורה לי אלימות כזו. זה שילדים מחוץ לשער הנגב מגיעים לבית הספר כדי לבצע מעשה אלימות זה נורא. בנות מסתובבות עם גז פלפל בתיק. מה שאני רואה בתוך בית הספר, ובאתי לזעוק זעקות שבר במועצה, ביקשתי שיחה איתך ולא היה זמן. היה עדיף שיגיעו ב8 ויסיימו ב8:30, כי כל היום הם בהפסקה אחת גדולה. אני מדריכת מוגנות אחת, וכל השבוע האחרון היה עדיף שלא יבואו. אין שיעורים, המורים לא באים. לעומת חברי לשכבה ממפלסים וברור חיל, בין היחידות שנשארו כאן בגיל הזה, כי זה המקום שאני רוצה לגדל בו את הילדים שלי, וכמו שאני רואה את בית הספר כרגע, אני לא בטוחה.
כששאלו אותי בעבר על החינוך אמרתי יסודי קייטנה, חטיבה קטסטרופה, תיכון אם אתה ילד טוב אתה עובר. בקורונה, בית ספר אלונים, שאפו ענק למערכת ששינתה פנים ורואים שיפור מהותי. מנהלת, מורים, מגיע שאפו ענק. אבל לא להוריד את הרגל מהגז. השנה הזו התחילה באונס באילת, המשיכה באיומי מאפיה, משיכה בסכיני פרפר בבית הספר, הטרדות מיניות של ילדות בכיתה ח', כשבאנו וזעקנו ואמרנו משהו לא טוב קורה פה, טאטאו אותנו ואמרו לנו אתם לא יודעים מה אתם אומרים.
האונס באילת הוא מבית מדרשנו. הילדים האלה למדו עם הילדים שלנו באותה כיתה. המערכת בשער הנגב לא רואה ילדים כילדים, אלא כמספרים בלבד. אם היו ילדים והיו סופרים אותם כילדים לא היינו יושבים כאן היום.
יש הבדל גדול בין החינוך בבית הספר לבין החינוך החברתי. אני מצטרף לזעקות השבר על התיכון וחטב. המועצה לא יכולה להיכנס לבית הספר, לא היתה לה שם אף פעם דריסת רגל. המועצה שימשה צינור להעברת תפקיד. אין למועצה מנדט בבית הספר.
צריך לעשות שינויים בבית הספר. השאיפה שלי, היא שהבן שלי לא יחזור משם עם דקירה. עד כדי כך חמור, וזה לפתחכם. חייבים להיכנס שם הרבה יותר חזק. אם ההורים לא מגישים תלונה, אז בית הספר או המועצה יגישו את התלונה. ברגע שלמשטרה יש נתונים על אירוע פלילי הם חייבים לחקור.
אין שקיפות, אין שיתוף הורים. כך גם לגבי המקרה באילת ואירועי אלימות.
זה נשלח דרך המשוב אל המייל, אי אפשר לקרוא את זה.
אני רוצה לדבר על החינוך החברתי. המועצה הצטיינה עד לא מזמן בזה שהיא נותנת חופש פעולה לקיבוצים ולא מתערבת. מפנה זבל וזהו. וזה היה הכי טוב. היתרון והכוח של המועצה הזו זה הקיבוצים שבה, והמועצה צריכה להוות פלטפורמה לעשייה בתוך הקיבוצים. איך שהחינוך החברתי נראה, שונה מקיבוץ לקיבוץ, ואני לא חושב שיש קו מנחה שמחבר בין כולם. אני רוצה לראות את המועצה כמי שנותנת פלטפורמה לעשות את החינוך בבית. זה לא קורה עכשיו. הישיבה הזו צריכה להיות המקפצה שההורים במפלסים יושבים וחושבים איזה ערכים הם רוצים לראות בחינוך כאן בתוך הבית. זה לא נעשה הרבה זמן, ואז לקבל משאבים מהמועצה לעשות את הדברים האלה. אם ההורים החליטו שהערך החשוב להם הוא עצמאות, אז צריך לראות איך המדריכות בבתי ילדים מביאות לידי ביטוי את הערך הזה. באיזו התנהגות, באלו מעשים. איך מחנכים ומובילים אותם לערך הזה.
העשרה – הנושא הזה בשער הנגב הוא מאוד דל – אחרי בית ספר. חוגים וכל מיני דברים נוספים, חוגים עיוניים, ספורט, אמנות, הייתי רוצה לראות יותר התערבות, יותר פלטפורמה של המועצה. יש גרעין של חוג במפלסים, או בקיבוץ אחר. את החוגים לרכז בקיבוצים, כל קיבוץ את הדבר הייחודי שלו. אני לא מדבר על חוגים של המועצה, אני מדבר על חוגים שהמועצה צריכה לתת בקיבוצים והמועצה צריכה לסבסד.
מה שילדי השרון חשופים אליו, ילדי האזור לא חשופים בכלל. חוגים הם פלטפורמה מצוינת לחשוף את הילדים שלנו לאפשרויות. הילדים שלנו לא מגיעים לדברים כי הם לא חשופים.
מתנס שדרות יותר זול מאצלנו.
יש בעיה בפרסום ובשיווק, אנחנו לא יודעים מה יש אצלנו.
יש לי שתי ילדות בכיתה ב' ובכיתה ה' אנחנו ביסודי במקום הבועתי. במבט על החטיבה זה נראה מפחיד. איך פותרים את זה? אני לא יודעת של מי המנדט, מי עושה סדר, מי מטפל בזה. אם יש בעיות אמיתיות עם ביטחון של ילדים אי אפשר לחכות. צריך להפעיל סנקציות אמיתיות של 0 סבלנות כלפי אלימות. ילד שאלים בבית ספר שישאר שנה בבית. אני מקווה שאולי תהיה קורונה והילדים שלי יהיו בזום, עד כדי כך זה מפחיד.
הגענו לפה לפני 3 שנים, אני לא חבר קיבוץ. הדברים שאני שומע על התיכון נשמעים רע מאוד. לי יש ילדים בגיל הרך, הייתי בחוף השרון כחלק ממחלקת חינוך וראיתי שם את כל הנושא של החינוך. התפיסה שם היא שחינוך מקבלים בבית. ומי שחושב שהוא משוחרר מה עושה טעות. מצד שני, המערכת צריכה להיות מערכת טובה. אופיר הוא בולדוזר, אבל כנראה שנושא החינוך פחות אכפת לו. יש לו השנה בארבעה קיבוצים גנים תלת גילאיים. זה לא יעלה על הדעת בעוטף עזה. אם למועצה, תקציב החינוך הוא לא התקציב הכי גדול, אז אנחנו לא בכיוון. ראש המועצה צריך להבין שהתפקיד שלו לא עסקי, אלא לטפל בחינוך. אבל כמו בעסק צריך להביא את האנשים הטובים ביותר. המועצה שלנו מול משרד החינוך חלשה מאוד. אני יודע את זה בהשוואה למקום אחר. חוששים מהמפקחות. מי שצריך לנהל את המועצה זו המועצה, לא משרד החינוך. אני רוצה למידה חוויתית. בטוח אי אפשר להגיע להסכמה מלאה על נושא החינוך. אבל צריך חזון שיהיה ברור לאן הולכים. לא לכבות שריפות. מה שקורה כאן הוא תוצאה של היעדר חזון. אם היה חזון, הוא היה מכניס לתוכו כל מנהל ומנהל. ומנהל שלא פועל על פי החזון לא היה כאן.
צריך הכשרות לצוות הבלתי פורמלי. ואירועי שיא לנוער. זה רוקם חברויות. במפלסים בחינוך לגיל הרך נשמע שהמערכת ענייה, הם העתיד שלנו ובהם צריך להשקיע. חייבים להשקיע את כל המאמץ שם. אנחנו צריכים לתת לילדים שלנו ארגז כלים נכון לחיים, כל אחד בפני עצמו. כל אחד צריך לקבל את ההשקעה הנכונה עבורו.
לגבי בית ספר צריך להביא דחפור ולפתור את העניין. הדבר הכי חשוב למועצה צריך להיות החינוך. לא רמזור ולא מעגל תנועה. הדברים מתחילים מלמטה.
דבר חשוב, אחרי סבבים. אי אפשר לחזור לשגרה כל כך מהר.
מה שחשוב זה המסר, לא הכסף. לשבת בבית יום אחד, להיות עם הילדים שלך, לתת להם לחזור לשגרה, לתת לצוותים את הזמן להתארגן, לוודא שיש להם יכולת לתת מענה רגשי.
חשוב שהמועצה תחליט מה היא רוצה לעשות עם עצמה. לא לדבר בססמאות. להביא את האנשים המתאימים שיעשו מה שצריך לעשות. שאנשים ירצו לבוא לשער הנגב בגלל החינוך. לא לסמוך על משרד החינוך. אנחנו מועצה קטנה, והיינו יכולים לעשות חינוך בונבוניירה.
יש לי ילד בכיתה א' ואני מתחברת לחשש. יש דברים שמדאיגים אותי: יש פער בין הלב לפה. יש חלומות ואין מעשים. וצריך שיתוף ושקיפות. אני רוצה לשתף בחוויה מצערת מהיסודי. בחודש מרץ הבן שלי חלה בקורונה, ואני נאלצתי לעשות תחקיר אישי כדי להתחקות אחר הדבר. לא היתה שקיפות מטעם בית הספר, אלא הסתרה פושעת. גם כשכתבתי בקבוצה של ההורים הרגשתי שיש ממש פחד להתבטא. לא לדבר בקבוצה. ביקשו ממני שאני אהיה הקול שלהן, ואני כלוחמת צדק, החלטתי בשנים האחרונות להוריד את זה ממני. כתבתי מכתב, פניתי לפורום הורים, כתבתי מכתב למנהלת, לא נעניתי עד היום, לא מפורום הורים באלונים ולא מהמנהלת. לא היתה תגובה. מדובר בילד מכיתה א' שחלה כתוצאה מחוסר שקיפות של המערכת. הגעתי למצב ששאלתי את הבן שלי האם אתה רוצה ללמוד איתי בבית. יש לי קריירה והחלטתי שאני מוכנה לשים את עצמי בצד ולהציע לו את זה. הוא רצה לחזור לבית הספר, ואני לא רציתי כי האמון שלי נשבר.
הטרדות מיניות היו פה גם בשנות ה90. אני הוטרדתי כנערה, ושתי היועצות של בית הספר נרתמו לזה. ברגע שסיפרתי ליועצות נרתמו לעזרתי והילד הזה קיבל צו הרחקה, העיפו אותו לכיתה אחרת ולא שמעתי ממנו. היתה הרתעה, זה משהו שקרה. אני שומעת את הדברים האיומים שמספרים על מה שקורה היום, ולא מאמינה.
החוויה שלי היא לכאורה קטנה, אבל חוסר השקיפות הוא נורא. יש אי הלימה בערכים. יש את המורים שמלמדים את הבן שלי, אני הגעתי לשער הנגב כי היתה לי כאן חוויה טובה בבית הספר כילדה משדרות. בחרתי להיות פה, זה מקום שמבחינתי הוא נהדר. שמעתי שיש מורכבות בחינוך, והיום זה ממש מרגיש לי שהאדמה בוערת.
הסכמתי עם הרבה דברים שנאמרו, קוראים מאמרים על מקומות אחרים שעשו שינוי, והכל מתחיל ונגמר בהשקעה של המועצה. השאלה שלי היא אחרת, לאור כל מה שנאמר כאן, ונאמר גם בשנתיים האחרונות, אנחנו מסיימים עכשיו שנת לימודים ואני רוצה להבין איפה אנחנו רואים את השינוי בשנה הבאה. הקיצור של יום הלימודים עכשיו לא ברור לי, ואם זו היערכות, אני רוצה לדעת איך תיראה שנה הבאה? איפה השינוי עומד להתבצע?
שואלים האם הולכים לשנות את התשומות. כי בלי לשנות את התשומות לא ישתנו התפוקות.
לילדים שלנו יש בסיס טוב. יוצא מהם משהו טוב בסוף.
אי אפשר כל פעם להתחיל מאפס את התהליך
היתה לנו פגישה למנהלות החינוך עם התנועה הקיבוצית. כל ההורים מבינים שהילדים בשער הנגב הם ילדים עם צרכים יחודיים. אנחנו רוצים לתת להם חיים נורמליים במציאות לא נורמלית. המועצה מנומסת מידי מול משרד החינוך. המוסד הזה של צרכים יחודיים צריך להיות המלחמה העיקרית של המועצה. יש צוותי גיל רך שכל המועצה נמצאת במצב קיצוני בגיוס גיל רך. צריך לעשות פרוייקט חריש גם לגיל הרך. מהפכות לא נעשות בנימוס.
לא דיברנו בכלל על הרמה הלימודית של בית הספר. עסקנו רק ברצון שיחזרו בשלום. מבחינתי בית הספר היסודי הוא בועה. הייתי רוצה לראות בו את בית הספר היסודי הקיבוצי, את הגוון האחר. גם הרמה הלימודית מאוד חשובה, אבל כדי להגיע אליהם צריך לענות קודם על הצרכים הבסיסיים של תחושת ביטחון אישי.
אם דיברנו על מה אנחנו רוצים שהבוגר שלנו יהיה, אז קודם כל גאוות יחידה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו גאים במקום ממנו הם באים.
חוזרים ילדים אחרי האונס באילת, ואין עובדת סוציאלית בבית הספר. למורים אסור היה לדבר על זה. אי אפשר שהילדים שהואשמו באונס ייכנסו לכיתה בלי תיווך. בחינוך החברתי יש לנו שיח פתוח עם בני הנוער. קורה אירוע שמטלטל את המדינה והילדים האלו מתחנכים אצלנו, לא מדברים על זה וזה מחלחל בתוך בית ספר. כשאתה לא מדבר על זה, זה לא נעלם. אני לא הרגשתי שבית הספר עבר את הטלטלה, לא היה חשבון נפש.
גאוות יחידה יוצרים גם בהתמודדות עם אירועים גדולים.
אחת המצוקות הגדולות הגיל הרך היא יציבות של כוח אדם. זה נובע מחוסר תקציבים, המשכורות נמוכות, ואין העצמה של צוותי הגיל הרך.