מפגש שיתוף - צוותים חינוכיים
זכרון חיובי בתחום החינוך/ תפיסה החינוכית
המורה שלי לספרות, פתחה לי עולמות. היא הזיכרון שלי כתלמידה.
יש לי חווית תלמיד שלי, אני אדחוס אותה לזה. הגעתי לחינוך כקונטרה לכל מה שהיה לי. פה בשער הנגב מצאתי הזדמנות לעשות את השינוי.
התפיסה החינוכית של שער הנגב – בעיני אין לנו תפיסה כזו.
אני, הדברים שאני הכי גאה בהם, שיצא לי לעשות בתור מורה. הקשרים שיצרתי עם תלמידים, ועל זה שכשזה קורה באמת ועד הסוף, זה קשר דו סטרי. אני משפיע עליהם והם עלי. אני הולך איתם והם איתי.
הזיכרון החיובי שאני חוויתי, והייתי רוצה שהילדים שלי גם יחוו. אני באתי כתלמידה מאוד חלשה לכיתה ח'. נכשלים רבים, ממוצע 30, כשהגעתי לבית ספר חדש המחנכת שלי אמצה אותי, האמינה בי, ואני חייבת לה את התארים האקדמיים שלי כיום. הייתי רוצה לראות מורה שמאמין בילד, ולא שיפוטי כלפיו. פשוט תאמינו, תנו מה שיש לכם לתת ותשחררו את הילד, הוא יעשה את העבודה לבד.
התפיסה החינוכית כיום מבחינתי זה שיש המון מעורבות הורית כרגע, בשנים האחרונות, אשמח שהקול שלנו (גננת) יישמע.
22 שנים אני בוחרת להיות בגיל הרך, חייבת לציין שעצוב לי שאני לא יודעת להגדיר מהי התפיסה החינוכית של שער הנגב. באתי לכאן כדי שיישמע קולו של הגיל הרך. לא רק של גננות משרד החינוך, אלא גם של גילאי 0-3. מעבר לזה יש עוד המון מה לומר על הגיל הרך.
הגיל הרך, אם כבר מדברים על תפיסה חינוכית, הבסיס הוא הגיל הרך, וצריך לשמוע את הקול של אנשי החינוך. לשים פוקוס על צוות.
בכובע של הגיל הרך. אני גאה במחויבות ובמקצועיות של נשות הגיל הרך בכל היישובים בשער הנגב, שממשיכות לעשות את העבודה החיובית והחשובה בתקופות לא פשוטות. הגיע הזמן שהקול של הגיל הרך יישמע.
אני גאה מאוד, ומעודדת את הקולגות שלי. בשער הנגב רוב המפגשים עם מורים, הם עם מורים שיותר שווים מכולם. בשנתיים האחרונות מורים טובים רבים עזבו אותנו.
גאה מאוד בבני נוער. המערכות חינוך השונות פורמלי ובלתי פורמלי, מצליחות ליצור נורמה חיובית של בני נוער שלוקחים אחריות ומעורבים בקהילה. חוצה קיבוצים.
אני ממש גאה ביכולת להאמין שהילדים והחניכים בכל הגילאים יכולים להשתנות. להיכנס, לצאת, להיות בפוזיציה של זה שבצד וזה שבמרכז. בדרך כלל התפיסה בקיבוצים שהילדים נמצאים באותו מקום עד שהם מתגייסים, ואני מרגישה שהילדים מצליחים להילחם בזה.
אני חושבת שבפעילות של תנועת נוער משתקף הרבה מההרגלים וממה שבני הנוער מקבלים לאורך כל השנים בבתי הילדים ומהמורים, ואנחנו רואים את זה בהם. מה זה אומר להיות מדריך, לקחת אחריות. תמיד אפשר להשתפר, אבל הנורמה וההתנהגות מי אני כמדריכה או כמדריך, משקפות את מערכות החינוך ביחד.
אני אשתף בזיכרון חיובי מבית הספר. פעם היה יום עבודה בשבוע. זה זיכרון ממש חיובי שלי. נתן המון ערכים.
חלק ב' - דיון
אני חייבת להגיד שאני מופתעת מהנתון הסטטיסטי לגבי שביעות הרצון של הקהילה מבית הספר היסודי.
אני חושבת שהרבה מפגשים, אני כאן במועצה כמה שנים, מאז שהגעתי, כגננת, דיברו איתנו על היפוך הפירמידה , על לשים את הגיל הרך במרכז כדי לבנות בסיס, ושהעבודה אחר כך תהיה יותר קלה, ויהיה יותר עם מה לעבוד. אני לא מרגישה את זה כגננת. אני מרגישה את זה ממשרד החינוך אבל לא מהמועצה.
אני כגננת מגיעה ואין לי תמיכה לעשות תהליכים שאני רוצה בגן. נבחרתי להוביל את תחום הבריאות במחוז דרום, ולא קיבלתי תמיכה, למרות שביקשתי. אני מרגישה שמשהו בתהליכים אין התאמה בין התהליך במועצה והתהליכים בקיבוץ. הבירוקרטיה לא עובדת. אנחנו לא מקבלות את התקציבים שמגיעים לנו, הם נתקעים בקיבוץ, והגן נתקע. יש לגננות המון רצון לעורר תהליכים, וזה לא מתאפשר לנו בגלל הבירוקרטיה.
התחושה שהיא שלא באמת מתוכנן שיתוף של הגיל הרך. לא ראיתי בתכנון של המפגשים גיל רך. רואים יסודי וגיל רך, ואני שואלת את עצמי איפה הגיל הרך, האם אנחנו לא קיימות במשוואה. מדברת בשם גננות משרד החינוך בשער הנגב, ולדעתי בשם כל גננות הגיל הרך. אין היפוך פירמידה, ואנחנו לא בתוך שום כלום, אנחנו לא בועדה, לא בהנהלה הציבורית של התהליך.
אנחנו מרגישים משמעותיים ויודעים שאנחנו משמעותיים, אבל במועצה לא משקפים את זה. להראות את הנתונים, בלי שאנחנו (גיל רך) מילאנו שום שאלון. לא מרגישות חלק, ולא מרגישות שנלקחנו בחשבון. מבקשת שיהיה מפגש רק למחנכות גיל רך. יש לנו הרבה מה להגיד, ואי אפשר לבנות את הסיפור החינוכי של שער הנגב בלעדינו.
הבעיה מתחילה במדינת ישראל שלא רואה גיל רך. אזור מוזנח בעיקר מלידה עד שלוש. החצר האחורית של מדינת ישראל, ומהמדינה זה יורד לשטח. דווקא שער הנגב שהיא מועצה קטנה והומוגנית, יכולה ליצר בסיס חזק לגיל הרך, כי זה מאוד דומה. יש ניואנסים לכל קיבוץ אבל יש דמיון ואפשר להגיע לכולם, אפשר ליצור אג'נדה משותפת ולהקפיץ את זה למעלה. לא להיות כל הזמן במצב של הישרדות. אתה נורא בודד במערכת הזו, אתה נאבק על תקציבים, אתה בסוג של הישרדות, המועצה צריכה לשים על זה פוקוס ולנצל את יתרונות ההומוגניות.
אני רק אנקדוטה קטנה, הלכתי ללמוד לימודי מנהלות גיל רך. אמרה לי האחראית על הקורס, איזה יופי שבאת ללמוד מהדרום, כי הדרום חייב את זה. הייתי בהמון קיבוצים בצפון גננת, ויש משהו בשער הנגב, מן תחושה שלא מתרומם. אני יכולה להגיד לך הגן שלי והמערכת שלי, אנחנו פה ארבע גננות ומנהלת, אנחנו אוהבות את המערכת ומשקיעות בה. אחת המערכות הטובות שהייתי בה, בזכות ההון האנושי שיש בה. אבל גאוות יחידה זה לא מספיק, אני צריכה גאווה כגננת במועצה, אין לי קשר עם גננות. לבנת לא מכירה אותי, אין לי קשר עם גננות אחרות. תחושה שאנחנו לא נראות. אני לא אדבר על תקציבים. כולנו מתחרות מול עיריית שדרות על השגת צוותים. אבל מטפלות מנקודת מבטן הן בביטחון עצמי ירוד, הייתי מצפה שלא רק מנהלת חינוך תראה אותן ותוקיר אותן, אלא אתן כמועצה תשקיעו בהן, אל תחכו למשרד החינוך. תשקיעו בנו בלידה עד שלוש. בנות משקיעות ורוצות שיראו אותנו, גם כבודדים, וגם גאווה בצוותים. רואים בקיבוצים, אבל אני לא מרגישה כגננת בשער הנגב. אני רוצה שהעבודה הטובה שאני עושה והידע שיש לי יצא לעוד גננות. רוצות עוד השתלמויות, רוצות שתראו אנשים. יש את העניין מתי המערכת פתוחה ומתי היא סגורה. בשער הנגב כל קיבוץ מחליט לעצמו. אם שער הנגב תוציא אמירה שצריך להוציא צוותים חינוכיים לחופשה מסודרת שבועיים באוגוסט, ולא שכל קיבוץ יתחיל להשתלח במנהלת. גם בתפיסה החינוכית הערכית של שער הנגב את הגיל הרך צריך לתת את הדעת גם על זה כאמירה מועצתית.
רוצה להצטרף לאמירה האחרונה מהמקום של מנהלת חינוך. זה עושה המון בלגן מול ההורים. כל פעם שמתקבלת החלטה בנושא חופשות, מתחילים השוואה בין קיבוצים ומנהלת החינוך לא יוצאת מזה. צריך לוח חופשות אחיד לכולם, זה יכול לפתור המון בעיות.
אני כבר שנתיים בקיבוץ, ואני אתחיל בטוב ואז אשליך מזה על מה שצריך לשפר. לי יש שיתוף פעולה עם מדריכי נעורים ומדריכי בית ילדים, וזה מה שמאפשר לי כמדריכת תנועות נוער שבאה מבחוץ לעשות פעילות משלימה. אני חושבת שצריך יותר חיבור. תנועות הנוער הן המקום בו חניכים לוקחים אחריות ומראים לנו את כל מה שהם קיבלו במערכת לאורך השנים. בסופו של דבר אנחנו אומרים להם אחריות אחריות, אבל הם לא יכולים להתחייב כי יש להם מבחן. בית הספר רוצה שהם יתנדבו בתנועת הנוער, אבל לא מאפשר לתנועת הנוער לפעול בגלל חוסר סנכרון. דרוש שיתוף פעולה בין הפורמלי לבלתי פורמלי, ובתוך המסגרות השונות. כולנו פוגשים את אותם ילדים בסוף
ההמשכיות בחינוך הבלתי פורמלי בעיקר בנעורים, היחס למה זה מדריך נעורים ומה זה רכז קן או מדריך בית ילדים, היחס הבין אישי והיחס המקצועי והתקציבי, מאוד משנה. צריך שיהיה תקן קבוע, שאנשים ירצו להישאר, ולא יצטרכו לעבוד בעוד שתי עבודות במקביל. אנשים ישארו כאן כי הם אוהבים את הילדים.
במשך שנים היה קשר חזק עם הנוער העובד והוא קצת נחלש
ביום שלישי האחרון בבית ספר היסודי עשו ערב הורים, וזה פוגע בפעולות התנועה ובפעולות של בתי הילדים. איך ביום של תנועות נוער עושים מפגשי הורים או טיול.
אני רוצה להוסיף לגבי היפוך הפירמידה שדובר בשנים האחרונות במועצה ולא קרה, וגם עניין שיתופי הפעולה מול המועצה שאני באופן אישי מרגיש מאוד בודד בשינויים שאני רוצה לעשות. עניינים שלי וגחמות שלי ואין לי פרטנרים, מקווה שהדברים ישתנו. רוצה לדבר באופן מאוד כללי, שהעולם משתנה ומדברים על חינוך אחר, והקורנה שינתה לנו, ומדברים על ארגז כלים שהילדים צריכים שיהיה להם למאה ה21, וכאילו אני מרגיש שהחלון הראשון שנפתח היה לפני שהקימו את בית ספר קשת, היו המון דיונים, כמו עכשיו, קבוצת הורים עצומה שניסתה להוביל שבית הספר השני יהיה קצת אחר וקצת שונה ולא הצליחו. יש אמירות שהוא שונה, אבל הכל שטחי ונשאר באמירות, בתכלס כשאתה רואה את הילד שלך, אין שינוי והכל אותו דבר. רוצים שינוי בחינוך הקיים, ורוצים אלטרנטיבות. ילדים נוסעים למסגרות בחוץ ולנו אין אלטרנטיבה. הורה שרוצה משהו אחר לילד שלו אין . כשעולה אלטרנטיבה מכסחים אותה. אני חווה את זה בניסיונות חוזרים ונשנים, וזה משהו שצריך לתת עליו את הדעת.
צריך אומץ לדבר הזה, כי אם אנחנו בתוך המסגרת של משרד החינוך שלא מאפשר, שצריך זה, ואסור זה, אני מרגישה קיבעון, זה אומץ של מועצה שמובילה ואומרת חברה בואו תגידו מה, ואנחנו גב.
אם אין, אז בואו נצמיח, בואו לא נפחד מזה.
יש שני בלוקים – משרד החינוך ושער הנגב – השאיפה של ההורים היא לחבר את בית הספר ומשרד החינוך ולהתאים אותם למקום הזה. למקום הזה יש אופי. יש למקום הזה רצון משלו וחוקים משלו, יש לו אוכלוסיה אחרת, והשאיפה של ההורים היא קחו את שער הנגב ותשימו אותו בתוך בית הספר – לפתח קהילתיות, לפתח התנדבות, כל הדברים שהקיבוצים מדברים אותו בחינוך שלהם.
אני לא קשור לחינוך של הגיל הרך, אבל אני אומר ממה שאני מכיר את המערכת, שמה שרואים מהצד מהכיוון של המטפלות שעובדות בזה כעבודה מזדמנת, שאין מה שמאחד את כל הגנים של שער הנגב. יש הבדלים גדולים בין הגנים ואין אג'נדה שמאחדת את כולם. המערכת לוקה בעיוורון מול הצוות. מטפלת יכולה לעבור בין גנים ואף אחד לא יודע שהיו לא מרוצים ממנה במקום אחר.
תשאל את עצמך למה עבודת המטפלת היא עבודה מזדמנת. לפני עשרות שנים ולפני השינויים בקיבוצים, מטפלת היה מקצוע מכובד. מה קרה שהיום אף אחד לא רוצה לעבוד בגיל הרך.
זה לא רק שכר, זה גם שכר ותנאים, וגם יחס של החצר האחורית של מדינת ישראל.
אפשר לבנות דברים חדשים, אבל יש משהו שהוא קיים, סך הכל בנתונים, ההורים פה, יש צוותים שזועקים אנחנו רוצים לעשות את העבודה שלנו יותר טוב, אז בואו נשדרג את זה.
כבר יותר מחודשיים לא דיברו איתי מקצועית בבית הספר.
בתיכון, והיה קצת ניסיון בחטיבה, היה אומץ. יש יתרונות וחסרונות לתכניות החדשות. שינוי של מסגרת הלמידה, שיטת העבודה, אני מרגישה שגם ההורים לא נותנים הזדמנות וגם הילדים, כשאתה משנה את דרך העבודה, או שיטת העבודה, כשאתה משנה את האיך, זה מאיים עליהם, נראה שכונה, למידה עצמאית. זה תהליך שקורה לאט, ואין לנו סבלנות.
אין לנו סבלנות לעבד את התהליך. צריך להיות ביקורתיים, לבדוק, לעשות סקרים, אבל ההורים הם לא הפקטור המרכזי. יש ילדים, ויש מורים, ויש תיכון. מה קורה בתהליך הזה. צריך לשתף ולערב הורים, אבל ברמה של מעורבות חיצונית ולא של התערבות. הורים בתיכון מנהלים את בית הספר.
מערכת החינוך בגיל הרך פעם היו טיולים לצוותים, הורים התנדבו בתוך המערכת כדי לאפשר לצוות. היום הכל תועלת ושירות. ואני מצרה על זה.
משבר אמון עם ההנהלה, תחושה של מצב חירום שדורש התערבות וקבלת החלטות אמיצות באופן מהיר. מצב משברי בתיכון. אכזבה מהמועצה.
תחושה של חוסר מוגנות.
אני חושבת שיש דברים שבתור ארגון חינוכי, אני צריכה להוציא תוצר מסוים, שהוא לכל הפחות ילד קורא. אחוזי בגרות נמוכים גורמים לזה שכולם נרעשים. אני רוצה שבית הספר שלי יגיד למה הגענו למצב הזה ואיך מטפלים בזה. התחושה שלי היא שאין התייחסות לכלום.
יש כאן בית ספר עם המון בעיות ועניינים, ההיסטוריה של המקום. בית ספר שמתחיל כבית ספר קיבוצי, אידיאולוגיה סוציאליסטית שלא הולכים לבגרות בשנות ה70, עברנו תהליך של התחברות למדינת ישראל.
בשער הנגב נמצא איזון בין החינוך של המאה ה21, מדידה והערכה פורמלית, לבין ערכים קיבוציים, סוציאליסטיים, חשיבה חופשית. זו היתה אבן מושכת לאנשים. אני כאן, כי קשרתי את גורלי במקום הזה, והמקום הזה יקר לי, אבל ברמה הרגשית, יש כאן טרגדיה שקשה לראות אותה מהצד, חלק מהטרגדיה הישראלית שדברים יפים נרמסים בכוחניות ואג'נדות של רק הישגיות.
עשינו בעשור האחרון המון תוכניות, יש ביקורת שיש המון תוכניות וזה מבלבל הורים ועושה בלגן.
בשנתיים האחרונות כל תפיסה של חדשנות, כל דבר שמנסים לבנות אותו אחרת עם התלמידים, נדחקו.
אנחנו נכנסים לשנת הלימודים הבאה, כשהילדים שלכם, הולכים ללמוד כמו במאה ה19. לא לעשות, לא לחשוב. זה פשוט מצער, ומורים טובים הולכים.
לא סתם אמרנו שאנחנו כבר לא בית חינוך. אנחנו תיכון, לא לומר מקיף. התפיסה החינוכית שלנו היא רק בגרויות, בלבד. לתת ציונים ואפילו לשקר ולרמות בציונים. אני אומרת לתלמידים אני חייבת להיות ישרה עם העבודה שעשית, והוא אמר לי אבל מי ישר היום במדינה.
אני רוצה להשלים את מה שאמרתי קודם, אני חושב שהדרך היחידה לבנות את האמון שנשבר בין מורי התיכון ובין המועצה, היא רק להחזיר את האמון בנו ולתת לבית הספר להוביל את עצמו, ולתת לאנשים מתוך המערכת להוביל ולהגדיר מה זה בית ספר שער הנגב. מורה שעבד במערכת ידע להגדיר בתחושה מהי המהות של שער הנגב.
צריך להצמיח אנשים מתוך בית ספר. אנשים שמתוך המקום הזה יגידו. לכל אחד מאיתנו יש חולשות ויתרונות, אבל אפשר להצמיח אנשים מתוך בית הספר. לא נתנו לזה הזדמנות.
פעם היתה לנו השפעה על איתור מורים, היום הרמה יורדת. יש משהו בדנ"א של בית הספר שאבד.
חינוך, זה לא מוצר, מדריכים הם לא מוצר, וזה דבר קשה, כי לכולם יש מה להגיד, וצריך לשמוע מה יש לכולם להגיד. יש הרבה שותפים בקהילה. אני חושבת שהכי חשוב זה האנשים ואנשי החינוך, ולשמור עליהם על המורים המדריכים, רכזי הקן, זה מתבטא בשכר, בליווי, ביחס, בגישה של המערכת כלפי אנשיה. אני מגיעה מתנועת נוער ואני חושבת שהסיפור הוא מערכת שתומכת. אנחנו צריכים את התמיכה של ההורים, וזו תמיד נקודה מורכבת, ובמיוחד בתנועת נוער. היחס של ההורים כלפי המדריכים, חשוב מאוד שנדע ללוות אותם, להקשיב לביקורת ולשתף. חשוב שנדע לשמור על המדריכים שלנו מפני התייחסויות לא מכבדות של הורים. שנדע לעמוד הגבול, ולשמור. לתת את המקום הייחודי של כל מקום. של כל מסגרת וכל חלק מהפאזל של החינוך של הילד. העניין הוא לא רק סנכרון, לדעת מה קורה באיזו שעה, זה סיפור של לדעת לעבוד ביחד ובמקביל לשמור על ההבדלים. יש דברים בחלק שלי שאני לא ארד מהם. זו עבודה קשה שדורשת, זמן ומשאבים ואנשים.
חשוב לנו להשמיע את הקול של החינוך החברתי. קשה לי לדבר אחרי כל כך הרבה כאב. אני מרגישה שהמועצה צריכה לעשות בדק בית מאוד רציני. אני רוצה לומר שהנערים חווים את כל מה שקורה בבית הספר, הם מרגישים את זה, יודעים מה קורה בין ההנהלה לבין המורים, וזה לא טוב. הם לא צריכים להיות שם, זה מגיע לכל מיני מעגלים, ואם להם לא טוב, אני כאמא לא הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו במקום שמורים מגיעים אליו בצער וכאב וחוסר חשק.
בחינוך החברתי, לנו יש קשיים, כי אנחנו בתחתית שרשרת המזון, אני מרגישה שאנחנו נלחמים על כל רגע שאנחנו יכולים. יש לנו יום חינוך ארוך, יש חוגים, יש תנועת נוער, יש כל כך הרבה מרכיבים ואנחנו צריכים לשמור על הרלבנטיות שלנו.
אני יודעת שבבני שמעון הורידו את היום חינוך ארוך כדי לתת מקום לחינוך החברתי. לילדים יש המון מעגלי חיברות.
גם בתיכון יש התמודדויות מול המון קשיים, החינוך החברתי מול אולפן מחול או מוזיקה.
התכניות של בית ספר של הקיץ גוזלות מאיתנו נתח נוסף, כי הן מורידות מוטיבציה לרשום לחינוך החברתי.
המושג של חברת ילדים מתמוסס ונעלם.
כל העניין הדו רובדי בין המועצה לבין הקיבוץ, הוא מאוד קשוח לנו. יש ילדים שרשומים למערכת וילדים שלא רשומים למערכת. מי אחראי על ילדים שאינם במערכת. איך מתנהלים מול ההורים שלהם, והמועצה לא לוקחת על זה אחריות.
הוא יפגוש מורים טובים. עם כל מה שקורה, יש גם דברים טובים. אני מגיעה בדמעות לבית הספר.
אני רוצה להגיד שהיה בתחילת השנה מקרה מאוד קשה בבית ספר עם הסיפור של האונס באילת. אני בתור רכזת חינוך פניתי לבית הספר וליועצת, ונופנפתי באופן מאוד נעים. הילדים היו מלאי חרדות וחששות. עניינים של הטרדות מיניות עלו, לא היה מענה. נערכנו בתוך הקיבוץ לעשות שיחות, ופסיכולוג ותהליכים.. יש המון רצון טוב, הדרך והביצוע פחות. עכשיו היתה בגרות במתמטיקה לפני יומיים. שלושה ימים של מתכונות, לא עם המורים שלהם, מלמדים בדרך אחרת. הילדים היו נבוכים, ואני מרגישה כמי שמלווה את הילדים אחר כך בחינוך הבלתי פורמלי שהילדים מרגישים בכאוס, שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. אין סדר. הילדים לא יודעים מה קורה. מורה אחד אומר ככה, השני אומר אחרת. הכל פשוט נורא.
מבחינת החינוך החברתי אנחנו יושבים על תקציבי הורים, וזה מאוד קשה. מערכת חינוך טובה, חייבת גם תקציבים מוסדיים ותקציבי מעטפת. בקיבוצים המבוססים יותר יש יותר, ובקיבוצים הפחות מבוססים יש פחות. בעיני המועצה צריכה לתת יותר תמיכה.
אנחנו עושים המון מאמצים למצוא מדריכים טובים, והמשכורות שלהם בקנטים. אנחנו חושבים שהמועצה צריכה לעזור במקצועיות. לתת קורסים, לעזור לנו בשימור מדריכים. זה משהו שצריך לעבוד עליו.
עבדתי המון שנים בתיכון, היה לי ממש קשה לשמוע את מה שאמרתם. חשוב לי לדבר על התקשורת בין בתי הספר לחינוך החברתי. תנועות הנוער והמדריכים מהיישובים צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהתיכון. המדריכים יכולים לשבת בתוך בית הספר. אנחנו היום מנסים ליצור קשר וזה מורכב וקשה. הכוח שלנו כחינוך בלתי פורמלי משולב בתוך התיכון הוא מצב של win win וכנל ביסודי. המערכת הפורמלית צריכה להבין שכשהם משחררים את הילדים, מישהו צריך לקבל אותם בחינוך החברתי. יכול להיות חיבור של תוכן, וחיבור של עשיה.
אפשר לדבר על בגרות ואחוזי זכאות, אני לא נגד זה, אבל צריך להיזהר שזה לא יהפוך למסכה שמאחוריה מתחבאים הדברים הרעים. יש תפיסה רעה שלא רואה את האדם. אני מבין שלא נצא מפה עם בשורה כי יש תהליך וצריך להוליך אותו. ניסיתי מנקודת מבטי לתמוך בתהליך. זו דרך טובה עבורכם להכיר את המערכת מהפוזיציה שלכם. לקבל ריבוי נקודות מבט, ועדיין, הבעיות הן זועקות לשמיים, הן חמורות מאוד.
אתם מדברים על הסיפור החינוכי, אבל הסיפור החינוכי חייב להיות מגוון. כלומר בית הספר צריכים לתת מענה גם לילדים המצטיינים וגם למי שצריכים את היסודות. לא לכוון לפריזמה מצומצמת. גם לילדים עם צרכים מיוחדים וגם לילדים המצטיינים. אם נכוון למשהו מצומצם אנחנו תקועים באותה ביצה.
צריך למפות את הצרכים של האוכלוסיה, אין מיפוי לא של צרכים ולא של מענים.
לקלקל לוקח שנה, לתקן זה הרבה יותר קשה – זה עניין של שנים. מכירה סיפורים ממקומות אחרים – לתקן תמיד אפשר, יהיה בסדר אבל זה ייקח הרבה זמן.
הצגת נתונים משאלון מורים וסקר תושבים (בקישור כאן)