מחדשים את הסיפור החינוכי – מפגש שיתוף ניר עם
15 משתתפים
חלק א' - ערכים מרכזיים שחשובים לי בחינוך הילדים
צמיחה וגדילה, לדבר בגובה העיניים, לא לוותר על אף ילד, הילדים הם קודם כל של ההורים שלהם, שיתוף (בכל הרבדים), חדשנות בחינוך, תיאום, חינוך אחר, להיות בני אדם, לשמור על החינוך, ניצול של הפוטנציאל הקיים, חינוך לכבוד הדדי לאדם ולסביבה, רצף חינוכי, תיאום בין המערכות, שותפות, חיבור לקהילה, שייכות, חמלה, חינוך לערכים
חלק
ב' - תשובות לשאלות (מתי הגעתי לשער הנגב, מה משאיר אותי כאן, מה ייחודי בשער
הנגב/ביישוב, מה זה אומר בשבילי להיות תושב שער הנגב, מה חסר לי היום במערכת, מה
הייתי רוצה שיהיה אחרת, מה טוב ומה צריך לשמר במערכת, דמות הבוגר בעיני, דגש מרכזי
למערכת החינוך)
• יש לי 4 בוגרים של שער הנגב, מוצלחים מאוד, והתשובות שלי בנויות על כך שבית הספר כמערכת מתבסס על החינוך שמתקבל מהבית. עליתי ב 1961 ומאז אני כאן, הגעתי בעקבות אידיאולוגיה. ומה שמחזיק אותי כאן שזה הבית שאני בחרתי. ניר עם והמועצה הם בשבילי קהילה מתפתחת שמשתנה לאורך השנים ומתאימה את עצמה וזה מה שמחזיק הרבה אנשים, שאנחנו לא מקובעים. שער הנגב גדלה והתפתחה עם היישובים לאורך השנים והיא משקפת אותם. לא יכולה לשים אצבע על מה שחסר לי במערכת החינוך כי אני לא חיה את הנושא הזה ביום יום ויחד עם זה היה לי חשוב להיות כאן כי החינוך זה הדבר הכי חשוב בעיני, מה שחסר מאוד זה סנכרון של המערכת. הדבר הכי חשוב זה שהילדים מאז ומתמיד נמצאים בראש סדר העדיפויות, ואני יודעת מה התוצאה שאתה לא עושה את הדבר הזה. לפעמים צריך לוותר על הקטע של האידיאולוגיה ולשים את הילד במרכז. מהבוגר של מערכת החינוך אני מצפה מה שחינכתי את הילדים שלי- חשיבה עצמאית, ערכים ולתרום לסביבה. זה הישג של חינוך. אני מקווה שמערכת החינוך תתאים את עצמה לשינויים הזמן מזמן.
• אני הגעתי אל הקיבוץ מצרפת מתוך ציונות ואידיאולוגיה. אני מאוכזב, תהליכים חוזרים על עצמם לאורך השנים והבעיה היא עם היישום של הדברים, אני בספק אם גם הפעם יצליחו ליישם את מסקנות התהליך. אנחנו שבעים מתהליכים שלא מצליחים ליישם אותם, אנחנו מפספסים וילדים שמספיק חכמים בורחים החוצה, לא רק הבן שלי, יש עוד ילדים בשער הנגב. זה מאוד תלוי ילד, ביכולות שלו וברצונות שלו. מה שמפריע לי זה חוסר האינטגרציה בין המערכות (מוזיקה, ספורט, חינוך חברתי ועוד). שער הנגב יכול להיות פלטפורמה אידיאלית המשלבת את כל המערכות ומתעלמת מהאינטרסים של כל מערכת בפני עצמה, היכולות של הביחד, לנצל את המגוון העצום שיש לנו כאן למרות שאנחנו אזור קטן וזה לצערי לא בא לידי ביטוי, לא ברמה הקהילתית ולא ברמה החינוכית. המטרה שהאדם יהיה בן אדם, ידע ללמוד מהנעשה בעבר, ולצערי לא מתקדמים בשער הנגב.
• הגעתי לכאן בעקבות השירות הצבאי, חזרתי לכאן אחרי מספר שנים עם בן הזוג שלי שהוא בן משק. הסיבה שהגעתי לכאן היא המשיכה שלי לחיי קהילה כפרית, קיבוצית. מאוד חשוב לי התרבות, הקהילה האפשרות להשפיע, בניגוד לעיר שאתה קטן בתוך מערכת גדולה כאן יש לך הרבה יותר מקום להשפיע כאן בעשר הנגב כל אחד יכול ליזום, להשפיע. מאז שאופיר נכנס לתמונה, הוא מגיע לכאן והוא מאוד נגיש, וזה מה שחסר לי מול החינוך, הנגישות והזמינות. בעבר הייתה לי התנסות מול מנהל מחלקת החינוך שלא היה קשוב, לא הגיב ולא היה נגיש.
מה שחסר לי בחינוך זה: מסגרות למצטיינים, תיאום ורציפות בין כל הגורמים, חינוך להישגים, סיוע וסבסוד לילדים עם הפרעות קשב (ההיצע במיל"ה דל ויקר), החינוך המוזיקלי תורם מעט מאוד ואם הוא מתנהל בקבוצות שיהיה רב שנתי, שיהיה היצע גדול יותר של חוגים בתוך הקיבוץ; שנת מצווה- יש תמיכה של המועצה אך היא מאוד מצומצמת, בתור קיבוץ שחידש את המסורת הזו הייתה חסרה לנו הנחייה; מבנים ראויים וממוגנים לחינוך; הייתי רוצה לראות נציגות גדולה יותר של החינוך הבלתי פורמלי כאן אצלנו, שיציגו לנו את התוכנית השנתית של החינוך החברתי, חשוב שמהמדריכות יוכלו לשתף ברמה של יישוב, גם ברמה של המתנס- היכרות הדדית תוכל לייצר שותפות אמיתית.
בוגר אידיאלי של שער הנגב- מלח הארץ, סקרן, פעיל יוזם אחראי, תורם, אכפתי, ורבלי – ושהמערכת תסייע לו לקדם את הכישורים הייחודיים לו, לסייע לו להתפתח במה שמתאים ונכון לו.
• אני כרגע חייל. אם מדברים על המקום של להתפתח, מה שסייע לי להתפתח זה הפן האומנותי. בתיכון היה מרכז אומנות שכולם מגיעים אליו, אפילו בהפסקות, המקום היה מעין אתנחתא לנשום ולהביע את עצמך. ביסודי אין מרכז אומנות שמזמן אליו את התלמידים, שמזמן שייכות למקום ולטבע דרך אומנות.
בבלתי פורמלי היה לי מאוד כייף לגדול כאן, היו לנו טיולים עם כל החינוך מה שנתן אויר וחוויות משותפות. לדעתי חסרים תקציבים לחינוך החברתי.
המעבר בין הגן לכיתה א' הוא שוק לילדים, מחינוך כזה אל חינוך בתוך גדרות והילדים מקבלים את זה בצורה לא פשוטה, צריך לתת לזה דגש כדי שהמעבר יהיה פחות חד. הבגרויות- הייתי בשנה האחרונה של אהרל'ה, זו הייתה שנה עם נתונים מאוד נמוכים של הבגרויות ואני חושב באופן אישי שזה נבע מהמצב הביטחוני ואני חושב שצריכה להיות תמיכה גדולה יותר של מערכת החינוך בתלמידים, המורים היו לגמרי איתנו אבל מול משרד החינוך לא הצלחנו לעמוד בזה. היה עלינו עומס מטורף, וקשיים גדולים ואני חושב שאפשר להקל בכמה מקומות. הפתיחה המהירה של המערכות אחרי סבב היא נכונה, היא מאפשרת לחזור לשגרה.
• הסבב האחרון יכול להיות אינדיקציה טובה להבדלים בין ילדי העוטף וילדי שאר המדינה, אפילו לחשוב על תביעה ייצוגית, המציאות של החבר'ה האלה שניגשים לבגרויות היא בלתי אפשרית. ילדי שער הנגב מתמודדים עם המציאות הזו כבר כל כרך הרבה שנים, והינה נופלים טילים בתל אביב ודוחים את כל הבגרויות. זה פותח פער שאנחנו עוד לא מבינים את ההשלכות שלו.
• הגעתי לפני 19 שנה מקיבוץ אחר, טוב לי לגור בקיבוץ, אני אוהבת את החיים כאן ואת החופש שיש לילדים לגדול כאן. אני יכולה להשוות בין הילדים שלי שמפוזרים בכל שכבות הגיל, יש לי ילד שמסיים עכשיו יב' הם היו קבוצה של 10 ילדים, והקבוצה הצטמצמה עם הזמן, והיום כייף לראות שעולות קבוצות גדולות. כייף לראות את הצמיחה הדמוגרפית שמרחיבה את המעגלים החברתיים של הילדים והנוער כאן.
אני רואה את הבוגר מצויד בכלים לחיים, עם יכולת קבלה של האחר והשונה ושיהיו קודם כל בני אדם. הבן שלי לומד בפנימייה בחצבה, הם לומדים דתיים וחילוניים יחד, במסגרת שבוע ישראלי הם פוגשים את המגוון הרחב של ארץ ישראל ונחשפים לרבדים ואוכלוסיות נוספות בחברה הישראלית וזה מדהים בעיניי. הייתי שמחה שזה יהיה גם כאן.
הייתי שמחה לכיתות קטנות יותר בשער הנגב, אני רואה את הילד שלי הקטן שפורח בכיתה הקטנה. אני חושבת שיש צמיחה דמוגרפית גדולה בשער הנגב, לא צריך לצרף לתיכון כל אחד וכל מועצה אזורית יש יותר מידיי מועצות אזוריות המזינות את בית החינוך שלנו.
• מסכימה עם הדברים שנאמרו. שני דברים שחשוב לי להדגיש- כל הסיפור של המסכים והטלפונים והזמינות שלהם, הבנות שלי בחטיבה כל היום מסתמסות איתי, זה הפך לחלק בלתי נפרד מיום הלימודים. מצד אחד זה טוב אבל זה צריך להיות תחום בזמן. זה משהו שדורש חשיבה.
החטיבה או המעבר לחטיבה הוא מעבר מאוד מורכב והפיצול של הילדים מקיבוץ אחד לכל כך הרבה כיתות, זה מאוד מורכב וחייבים לתת על זה את הדעת. לא חושבת שצריך לפצל שישה ילדים מקיבוץ אחד לכל כך הרבה כיתות, זה משפיע גם על השעות של אחרי הצהריים. מבינה את היתרונות אבל זה לא מותאם לצורת החיים של היום, יש עוצמה בביחד הזה.
עוד דבר שחסר לי זה התייחסות לפרשת האונס שהייתה באילת, זה דובר קצת בחינוך החברתי אבל בבית הספר אני לא יודעת מה נעשה, מי דיבר איתם ועל מה, התחילו כל כך הרבה שמועות ולא היה מי שירכז ויוציא את המידע על מה שנעשה בצורה מסודרת. בכלל, כל המורכבויות וההתנהגויות הסיכוניות שמתרחשים בתיכון לא משוקפים לנו.
• אני מגיע ממועצה אחרת ואני יכול להגיד ששער הנגב יודעים לעשות אינטגרציה בין מחלקות כדי להנגיש תוכניות שונות ומגוונות כמה שניתן. התוכניות המגיעות ליישובים הם פועל יוצא של שיתוף פעולה. בראש סדר היום של המועצה זה הילדים. מאוד ברור למי פונים ומאיפה מביאים תקציבים וסדנאות, המועצה מאוד נגישה. הבוגר הראוי מבחינתי הוא מישהו שיודע לנהל שיח, נותן כבוד אל האחר, איכפת לו מההיסטוריה של המקום, הרגליים שלו חרשו את המקום והוא בילה בארכיון והוא משתתף בתרבות ומחובר לענפים והוא תורם והוא יוזם.
הסיפור של התיכון, מדיניות עמומה שלא מתקשרת ולא מדבררת מה קורה עם אף אחד. קורים שם דברים לא טובים והנוער לא מרגיש בטוח. עם בתי הספר היסודיים התקשורת קצת השתפרה, זה לא מיטבי אבל יש מגמת שיפור. המועצה עובדת קשה על כל נקודות ההשקה כדי להקל על הסנכרון בין המערכות. תקשורת- חשוב שימשיך להתפתח. ראוי שגם התיכון יעשה את הדבר הזה.
• יש הרבה רצון טוב בתיכון, אני לא חושבת שמישהו מתעלם אבל אני חושבת שהתקשורת היא נקודת התורפה.
כמורה, הפתיחה המהירה של מערכות החינוך מאוד מקשה, אפשר לפתוח אבל לא ללמידה אלא רגע לאפשר משהו חוויתי/רגשי. המעבר בין אפס למאה הוא בלתי אפשרי מבחינתנו כצוות הוראה. אני עירונית שנחתה לקיבוץ, אין לי מושג מה זה מערכת בלתי פורמלית, עד היום אני לא ממש יודעת מה זה אומר, מה הילדים שלי עוברים עד שהם מגיעים לכיתה. אני 4 שנים פה ואני הייתי שמחה להיחשף למערכות החברתיות ומישהו צריך לתווך לכל הנקלטים החדשים מהן המערכות האלה, גם גמורה וגם כנקלטת בקיבוץ. הבוגר שלנו- בעל ערכים, ידע כללי, נתינה, אוריינות טכנולוגית, מוכן לעתיד, חוסן, יכולת לרכוש מקצוע. הרבה פעמים אנחנו מדברים על נתינה ואני לא רואה שיש קשר עם אוכלוסיות מעבר לקיבוץ (שדרות למשל).
• אחד הדברים שבולט פה זה לעשות הגדרות של מילים, האינטגרציה שאני מדבר עליה זה לא האינטגרציה שאני מדבר עליה.
• עיקר הבעיה שאנשים לא מודעים לשפע שיש לנו במועצה, למשל בתחום של מצטיינים בספורט מגיעים אלינו מכל אזור הדרום. אני רוצה להתמקד בגיל הרך, כאן עיקר הבעיה. האנשים הטעונים יותר הם אלה שבבית הספר וככל שהגיל עולה המצב הופך להיות קטסטרופה. צריך לזכור שהמעברים (מהגן לא' ומהיסודי לחטיבה) הם מאוד מאוד קשים. הם הגיעו לשלוש שעות בלבד היכרות בכיתה. הייתה מחשבה להעביר את הגן לבית הספר בזמן ההסלמה ואמרתי לעצמי שזה גאוני. בנושא של התקשורת רואים את זה בצורה מאוד ברורה, בגיל הגן אני מקבלת מידע בסוף כל יום ומהיסודי אני מקבלת מידע פעם בשבועיים. אותו הדבר הנושא של הנגישות, הגיל הרך נמצא כאן ומאוד מאוד נגיש וככל שעולים בגיל הילדים הנגישות הולכת ופוחתת. אפילו האתר שלהם לא נגיש. התיכון החליט שמסיימים ללמד ב 12 והחינוך החברתי בכלל לא יודע את זה. חוצמזה אני מאוד אוהבת את המועצה, חשוב לי שהילדים יצאו בני אדם ושתהיה להם חווית למידה ופחות מחפשת את ההצטיינות
• השאיפה למצוינות חסרה לי, הגעתי ב 2018 בשביל הילדים, סביבה בטוחה וחינוך. יש כאן השקעה מטורפת אבל אני רואה הבדל בין הלך הרוח בעיר ובין מה שקורה כאן. איכשהו עם כל המציאות המורכבת שלנו איבדנו את זה, הילדים שלנו צריכים לצאת מכאן עם הכלים שיאפשרו להם לפתוח את כל ההזדמנויות שאפשר ואנחנו לא שם. צריך להרים את הנוער, הוא מתכנס בתוך המועצה בלבד, רוב הפעילויות באזור ואני חושבת שהם צריכים להיחשף לארץ ישראל בכללותה, לחשוף אותם לקהילות שונות, למגוון הגדול של האוכלוסייה, להרחיב אופקים.
• התהליך הזה הוא מדהים ולא מובן מאליו בכלל. בתוך המסגרת הזו אני רוצה להצטרף ולהגיד שיש כאן מסורת של בינוניות. העולם השתנה והמציאות השתנתה, צריך לצייד את הילדים בכלים שיאפשרו להם לממש את הפוטנציאל שלהם. אני למדתי בבליך, גדלתי במקום שמקדש מצוינות, כשהגענו לכאן אמרנו שאפשר להסתפק בפחות ציונים כי נותנים כאן ערכים נוספים. אבל גם זה כבר לא קורה, לא ציונים ולא ערכים.
כל נושא השילוב של המועצות האחרות בתוך מערכת החינוך שלנו לא הוסברה ולא דובררה מספיק. אינטגרציה זה 10% שמגיע מבחוץ אל תוך הקבוצה הקיימת, אבל כאשר מביאים 50% מבחוץ זה לא עובד. אותנו זה כבר שבר.
אני שומע איך במקומות אחרים יש למידה בצוותא, בקבוצות קטנות, ואולי בשל מספר הילדים הקטן אנחנו לא מצליחים לייצר מרכז למצוינות אצלנו במועצה ואנו נאלצים לנסוע רחוק. חשוב לנו שימשיכו לשאוף לערכים, שישאפו למימוש הפוטנציאל של הילדים. די עם השאיפה לבינוניות
• אני לוקחת את הדברים שנאמרו כאן ואני רוצה להוסיף- אני רואה את התוכניות להעצמת נשים בכל הארץ, זה נכנס ל תוך מערכות החינוך, וכאן אין כלום.
נקודה נוספת- התייחסו הרבה למצב הביטחוני ולמציאות שהילדים גדלו בה וצריך לזכור שזו אותה מציאות שאנשי החינוך נמצאים בה והם צריכים מקום שיכיל אותם, שיכשיר אותם, שילווה אותם שיהיה מערך שמשמר את המדריכים ואת אנשי החינוך המגיעים אלינו.
• יש מצוקה של כוח אדם, חריש נותן מענה לחינוך החברתי אבל המצוקה מתחילה כבר בגיל הרך
• מערכת החינוך החברתי בזמן הקורונה עבדה מצוין, בזכות מנהל החינוך שלנו שחשב יצירתי והביא לנו המון דברים עם ולמרות המגבלות. מערכת לדוגמה.
• הערה לגבי התיכון- איך אנחנו שאמורים להיות מיומנים בחירום לא ניהלו למידה מספקת בתקופת הקורונה. הילדים היו בעיקר בבית. המורים הכילו והכילו את הפן הרגשי ולא דרשו אבל צריך היה לדרוש יותר.
האפליקציה 'משוב' היא מאוד חשובה ולא מוכרת להורים, אחד הגורמים לזה שהתקשורת בין בית הספר להורים היא קלוקלת.
דבר נוסף פורום הורים בחטיבה ובתיכון לא כולל נציגות של כל היישובים במועצה, הוא פועל על פי מודל אחר.
המפגשים עם קיבוצים אחרים חשובים מאוד
הייתי רוצה לראות פחות התערבות הורית, כיתות קטנות עד 20 ילדים, חוקים ברורים ולמידה היברידית