מחדשים את הסיפור החינוכי – מפגש שיתוף ברור חיל
19משתתפים
חלק א' - ערכים מרכזיים שחשובים לי בחינוך הילדים
הכלה, יצירתיות אישית, חדשנות, שיתופיות, ערכים, לגדל אנשים טובים, מוגנות, עזרה הדדית, כיבוד הזולת, הקשבה, מעורבות חברתית – מתוך סקרנות וקהילתיות, הגשמה, חנוך לנער.ה על פי דרכו.ה, דרך ארץ קדמה לתורה, מוסר, רוח גבית, אמינות, יושר, דוגמה אישית, כבוד האדם
חלק
ב' - תשובות לשאלות (מתי הגעתי לשער הנגב, מה משאיר אותי כאן, מה ייחודי בשער
הנגב/ביישוב, מה זה אומר בשבילי להיות תושב שער הנגב, מה חסר לי היום במערכת, מה
הייתי רוצה שיהיה אחרת, מה טוב ומה צריך לשמר במערכת, דמות הבוגר בעיני, דגש מרכזי
למערכת החינוך)
• בני הבכור צפוי להגיע בעוד כשנה וחצי לבית הספר היסודי, אני לא רוצה שהוא ילמד בשיטה בה אני למדתי. לילד יש סקרנות טבעית, בשיטה שאני למדתי – בית הספר 'הרג' את הסקרנות ואני רוצה לדעת שבית הספר יעודד את הסקרנות הטבעית ואת היצירתיות. הייתי שמחה אם היו מאצים את עקרונות החינוך המונטסורי.
• יש לי בן בצבא – הוא התחנך פה מרבית שנותיו. הוא הגיע לצבא ושם הוא פגש את מדינת ישראל, ילדים חיים פה בבועה. הגענו לאזור לפני 12 שנה, בני הגדול שלמד בעיר מרבית שנותיו – הייתה לו חוויה אחרת, הוא הכיר את מגוון האוכלוסיות שמדינת ישראל מורכבת מהם. ולבני הצעיר היה יותר קשה. זה אחד הדברים שחייבים לתקן פה .
• מתחברת למה שנאמר לגבי שיטות הלימוד, אני חושבת שמדובר בשיטות שלא רלוונטיות למאה ה 21, מדדים אחידים לכולם – העולם התקדם, אנחנו צריכים להצטרף אליו. זה חלק מסקרנות ובחירה וכו'. אני מרגישה שאין חיבור למקום במערכת החינוך – בין הבית ספר לקהילה, בין הבית ספר לטבע פה, בין הבית ספר למקום. החינוך החברתי עושה את זה יותר טוב אבל בעיניי לא מספיק. צריך להיות חיבור למקום – כל ילד מאיפה שהוא הגיע – שיהיה שיח בכיתה. לדעת מאיפה כל אחד בא – כל אחד הוא המקום שבו הוא גדל – כשזה לא קיים בשיח יש יותר ניתוקים בין האדם למקום, חסר רצף. כך אפשר לאזן בין הבועה לבין הפתיחות של האחד לשני והמקומות מהם הם באים.
• הייתי שמחה שכל ילד – לא משנה באיזו מסגרת, יפגוש דמויות חינוכיות שיהוו מודל לדוגמה. שיעשירו אותו, שיסקרנו אותו. לא משנה אם הוא בגן, בבי"ס או בחינוך החברתי.
• אני חושבת שהנושא של העצמה של הילד והקניה של הכלים הוא מאוד חשוב וצריך להתחיל כבר בגיל הרך. ההתמקצעות של הצוותים זה קריטי בעיקר בגיל הרך. בסוף כשכבר מגיעים לגיל בית ספר או תיכון – הבסיס יותר קשה. הנושא של התמקצעות ולמידה של הצוותים הוא קריטי. שיהיה מערך של כלים עבור הצוותים החינוכיים.
• אני חושבת שצריך לתת לילדים כלים לפתח את עצמם – לעורר סקרנות, להתעניין, לגלות.
• לעבור ממצב של הישרדות למצב של חדשנות – לא בהכרח במובן הטכנולוגי של המילה. אני באזור 30 שנה, מתוכן הילדים 20 שנים במערכות – ואני לא רואה שום שינוי. אותם חוגים, בתי הספר עושים אמנם מאמצים אבל עדיין יש תחושה שלא רק אנחנו נשארים במקום אלא ממש מאחור. אני יודעת להגיד שחוץ מתקופה מסוימת שהייתה במערכת החינוך הפורמלית – לא היו לילדים בכלל דמויות מעוררות השראה, מודל לחיקוי. הם לא פוגשים את האנשים שהם היו רוצים להיות גדולים – הטייס, הרופא, החוקר.
• בקיבוץ של פעם - אהבתי את זה שהיה פה חינוך כחלק מהאווירה הכללית– הסביבה מאוד משפיעה, היום אני לא בטוחה שזה מה שקורה. אם הם לא מקבלים את זה בבית – אני לא בטוחה שהם יקבלו את זה במסגרות. יש אולי געגועים לישן אבל לא בנינו את המשהו החדש.
• אין כישורי חיים, בשום בית ספר.
• אני הגעתי הישר לבית התינוקות, התחנכתי במסגרות הקיבוציות 'על מלא'. זו קיצוניות של צד אחד, היום אנחנו בקיצוניות השנייה – ההורים הרבה יותר מחוברים למי שרוצה והשאלה המרכזית שאני שואל את בית הספר ואת מערכת החינוך החברתית – אני רוצה שהבוגר ייצא עם מוטיבציה, נכונות לתרום, לעזור לזולת. מה שחסר לי מאוד זה נושא הכיתות החכמות – צריך לתת קפיצה של הילדים והמורים לעולם המחר. אני שואל את עצמי האם סייעתי לבן שלי להתמודד עם המחר. בשער הנגב אין את הראיה ההוליסטית- חיבור בין בתי הספר, חינוך חברתי, חוגים וכו'. אני רוצה שמצד אחד הילד יהיה בהכל אבל מצד שני המינון הוא הרסני. ילדים שלהורים שלהם יש כסף יהיו בשלושה או ארבעה חוגים וילדים שלהורים שלהם אין כסף –לא יהיו באף חוג. צריך לראות איך מאפשרים לכל ילד שרוצה – להיות לפחות בחוג אחד או שניים. אנחנו גם רואים את זה עכשיו סביב בית הספר של החופש הגדול. מי שלא נמצא במהלך כל השנה במסגרת החינוך החברתי ומבקש להצטרף בקיץ – זה יוצר פערים ובעיות.
• צריך להקים פה בית ספר – מערך הכשרה של מדריכים ברמות השונות, אם לא ניצור אחידות וגאווה של מדריכים להיות מדריכים – נמשיך בתחלופה הזו של כל שנה.
• אותו אחד צריך לראות את התלמיד לאורך כל היום – בית ספר, חינוך חברתי, חוגים וכו'.
• יש אוכלוסייה מגוונת בבתי הספר – גם מהקיבוצים וגם מהרשויות השכנות שמזינות את בתי הספר. הפערים נמצאים בתוך הבית.
• איך מייצרים דמות אחת ? האם זה נכון בכלל ?
• אנחנו מדברים על חזון, היום ההורים הם המחליטים, הם מאוד תועלתניים. זה חלק מהמציאות. הבית הוא המרכז – חזון צריך להיות קצר. כשבן אדם הולך לניתוח – אם יש לו כסף הוא יכול לבחור מנתח אבל הוא לא יכול לתת לו הסבר איך לנתח. אני רוצה שנתכוונן למטה קצרה וברורה – בתוך הדברים הקצרים הממוקדים זה פותח אותך להרבה מאוד דברים.
• כל הורה שיושב כאן רוצה שהילד שלו ישתף אותו במה שעובר עליו.
• אני יותר סקפטי לגבי התהליך והאפשרות להגיע למכנה משותף ערכי עם כל המערך בהינתן שמרבית התלמידים בתיכון לא משער הנגב. אני כן הייתי רוצה יותר גיבוי וחיבור בין המועצה ליישוב – כל נושא החינוך – גיל רך, חינוך חברתי, המערכת מתקשה לשאת לבדה את האתגר הזה. במהלך השנה אנחנו אפילו נמצאים באיזו תחרות מול המועצה – חינוך חברתי מול חוגים, נוצר מצב שיש התנגדות והילד צריך לבחור – אף מערכת לא מכירה את השניה. צריך להיות יותר תיאום והשלמה בין המערכות. אם הילד מגיע בשלוש וחצי מבית ספר והחינוך החברתי נגמר בארבע ועוד יש חוגים אחרי הצהריים – מה נשאר מהחינוך החברתי. לא יודע אם ניתן לסנכרן עד הסוף. הייתי רוצה שהמועצה תהיה שותפה מלאה בעניין הזה – לוגיסטי פיננסי וכו'. אי אפשר להמשיך במאבק יומיומי להחזיק את המערכת הזו.
• החיתוך של בית ספר קשת ואלונים זו סאגה לא מובנת בעיניי. אם יש לי חברים בבית ספר השני – אני לא אפגוש אותם במערכת.
• אני מברכת על התהליך – כל כמה שנים יש תהליך כזה ועד עכשיו לא בטוח שקרה משהו. אני אשמח אם יקרה. הייתי מאוד רוצה שיהיה קשר בין ההורים ובין בית הספר. פניתי למנהלים בעבר בשאלות – לא קיבלתי התייחסות. הקשר לא קיים. דווקא בתיכון יותר מתקשרים עם ההורים. זה משהו שאני חושבת שממש חייבים לשפר. ואם כבר מדברים על חוגים – צריך לרענן – לא לבחור מתוך אותם חוגים בקרן קרב או ג'נרל, צריך לרענן ולחדש את התוכנית. זו לא מערכת מזמינה ומרעננת.
• לגבי התיכון – הייתי רוצה יותר קשר בין התיכון לבין החינוך החברתי או בכלל הקיבוץ, אנחנו מנסים כל פעם לדבר על זה ולא מצליחים להתקדם. בשנת הקורונה היינו חייבים לייצר חיבורים – ביסודי זה עבד באופן חלקי, בתיכון זה לא היה קיים בכלל.
• דו רובדי – אני חושבת שהמועצה צריכה לחשוב טוב איזה משימות היא מעבירה לאחריות הקיבוץ והאם הוא יכול להכיל את זה. גם בהפגות ובבית ספר של הקיץ זה עולה – שיתוף מועצה קיבוץ – הוא בעייתי, במיוחד בברור חיל כי לא כל הילדים בחינוך החברתי. מי אחראי על הילדים האלו ? האם המועצה מפעילה איזושהי מערכת או פתרון לילדים האלו.
• אני חושבת שזה נוח למועצה ההפרדה בין המסגרות היישוביות למועצה – הקיבוץ לא יכול לשאת על כתפיו את המסגרות החינוכיות – המועצה צריכה לקחת אחריות. המכסה של הילדים מערימה קשיים – ההגבלה של 35 ילדים למסגרת.
• צריך גם לשאול למה ילדים לא מגיעים לחינוך החברתי ? זה לא רק עניין כלכלי, למה ילדים נמנעים מלהגיע למקום הזה שנקרא המסגרת הבלתי פורמלית? מה יש שם שלא מזמין ילדים.
• הגדר שבין התיכון ליסודי – יש הפרדה גדולה בין המסגרות – כל אחד יודע על המסגרות שלו – לא יודעים מה קורה במסגרת השניה.
• אני חש שהמועצה שמה את המיקוד בחינוך הפורמלי, אם המועצה רוצה ליצור ייחודיות היא צריכה להשקיע בחינוך החברתי – זה מה שמעניק לילד את החיברות שלו. לראות איך יוצרים ייחודיות. חייבים משאבים כדי להחזיק את המסגרות החברתיות.
• יש לי ארבעה ילדים – 'נפלתי' על אנשי צוות נפלאים – בגיל הרך, ביסודי – אני חושבת שזה בסוף מה שעושה את ההבדל. קיבלתי מהמחנכת מענים. הגעתי לפה בגלל החינוך – לשער הנגב היה שם טוב – בצדק או לא. ברמה של החינוך הפורמלי מההיכרות שלי עד עכשיו – מגיל לידה ועד כיתה ו' – אני מאוד מרוצה, כל מורה שנגעה בילדים שלי השאירה חותם חיובי. גם ברמת המועצה קיבלתי מענים.
• נוסטלגיה היא גורם מעכב – יש פה משהו נוסטלגי ממקום טוב אבל אנחנו לא חיים באותו עולם וזו לא אותה אוכלוסייה ואני חושבת שאין טעם להמשיך להחזיק בחוט הזה של הנוסטלגיה. צריך לשאול מה נכון לנו היום – פחות ממקום של התרפקות על העבר.
• חזון – תפקידו של מי לכתוב חזון ? הייתי רוצה שהחזון יהיה מספיק כללי ורחב כדי שיחבר סביבו כמה שיותר אנשים.
• צריכות להישאל פה שאלות מאוד אמיצות על הרלוונטיות של מערכת החינוך הבלתי פורמלית – לסוג הקהילה, לתקופה בה אנו חיים. ההורים מצביעים ברגליים – אני לא בטוחה שיש לנו אומץ לשאול את השאלות האלו. גם לא בטוח שמערכת החינוך החברתי מתאימה לכולם – אין למדריכים כלים להתמודד עם כל הילדים.
• יש לי ילד מחונן שלא מקבל מענה בבית ספר, יש פערים אדירים בין הפריפריה שאנו חיים בה לבין מרכז הארץ. הייתי רוצה לראות פה מענים הולמים. נחשפתי גם לעובדה שמערכת החינוך הפורמלית בכלל לא מכוונת לתת מענה לילדים האלו – לא למחוננים ולא למתקשים. היא פונה ל 80% ש'במרכז'.
• אני חושבת שנהיינו 'קורבנות' – ממקום של גאווה הפכנו לשיח של מה מגיע לנו – מיסים, בית ספר, הקלות. חושבים שאם אומרים עוטף עזה מגיע להם הכל. צריך להתמודד עם זה – לראות איך לא מגדלים קורבנות. יש היום בוגר אחר – שהמסכנות היא לגיטימית, כשאנחנו גדלנו פה לא הסתובבנו עם שלט של מסכנות. היום זה כבר הפך להיות כלי שמייחד את האזור ומקבלים עליו משהו. לא להגיע למקום של תרבות של עוני.
• יש לנו נתק דרמטי בין היסודי לחטיבת הביניים והתיכון – היסודי אני מרגישה שהם תמיד מגיעים ממקום מוגן. מגיעים לכיתה ז' – אין כמעט כלום. הילדים מתנתקים וזה נגמר וחוזר חלילה בתיכון – אין רצף וחיבור.
• צריך לנצל את זה שהקריה היא קריית חינוך – מתחם אחד, אין כבישים. אין שום סיבה שיהיה נתק בין המסגרות.
• הדמויות המשמעותיות של הבת שלי לאורך השנים היו בחוגים. אבל זה לא מתחבר לשום רצף ביום יום שלה.
• חסרה לי המילה גיבוש – בעבר משהו היה יותר מגובש, גם בתיכון ובכלל – משהו במקצועות המופרדים ובכיתות המופרדות – שיהיו כיתות יותר מגובשות, קבוצה שהולכת יחד, מחנכת ופחות היפרדויות במהלך היום. וגם שיהיה גיבוש בין המחזורים ויותר אינטגרציה. גיבוש וגאוות יחידה – בעבר היה יותר וזה חסר לי.
• אנשים טובים בכל מקום – זה המפתח, אנשי חינוך משמעותיים זה קצת ברח לנו וצריך לחזור לזה. גם בבית ספר וגם בחינוך הבלתי פורמלי – צריך לעשות בקיבוצים אבל להתאים ולקבל עזרה מהמועצה – שכולם ביחד יפעלו בגיבוש בין המערכות.