מחדשים את הסיפור החינוכי – מפגש שיתוף דורות
33 משתתפים
חלק א' - ערכים מרכזיים שחשובים לי בחינוך הילדים
שקיפות, דוגמה אישית, דיאלוג, אהבת אדם, יצירתיות, אותנטיות, שיוויון בחינוך, מסירות, אהבה לאדם, אהבה, קבלת האחר, הדדיות, שותפות, עצמאות, ביטחון, שמחה, אמונה בילדים, החופש להיות עצמך, סובלנות, לדעת לקחת את הזמן, מוסר, הקשבה, שיתוף פעולה, פלורליזם, קבלת השונה, כבוד, הגשמה, התפתחות, הכלה.
חלק
ב' - תשובות לשאלות (מתי הגעתי לשער הנגב, מה משאיר אותי כאן, מה ייחודי בשער
הנגב/ביישוב, מה זה אומר בשבילי להיות תושב שער הנגב, מה חסר לי היום במערכת, מה
הייתי רוצה שיהיה אחרת, מה טוב ומה צריך לשמר במערכת, דמות הבוגר בעיני, דגש מרכזי
למערכת החינוך)
• ביריונות - רואים גם ברשת החברתית ובכלל, בהרבה בתי ספר לא מתעסקים בו ואני חושבת שצריך להתעסק בו. יש לי ילד בכיתה ב' ואני עוד לא יודעת מה קורה בשער הנגב בנושא הזה.
• יציאה מהקופסה, לימוד חוויתי יותר, לעצור שנייה ולראות לא מה שאנחנו מכירים, לפתוח את הראש.
• יש הישגיות מאוד גדולה בבית הספר, שיעורי בית ומבחנים ואני מאמינה שראוי לתת דגש על דברים אחרים ולעשות שיהיה יותר הרמוני המעבר בין הגן לבית הספר. שאופן הלימוד יהיה אחר, במקום מבחנים לאפשר לילד לחקור וללמוד באופן טבעי. ברגע שמושיבים אותם מול מורה זה חוסם את היצירתיות.
• להקטין את הכיתות
• הייתי רוצה להחזיר את חטיבת הביניים ואת התיכון לימים שבהם היה רק שער הנגב, ללא רשויות אחרות.
• כבוד למקום של המורה, היום הכל חברי ומאוד פתוח. יש יותר מידי התערבות הורים שפוגעת בילדים שלנו.
• הילדה שלי בכיתה ו', לומדת חינוך מיני מופרד מהבנים ואני לא מצליחה להבין למה. למה אין מפגשים משותפים לבנים ולבנות, הם לא צריכים להתבייש בעצמם וללמוד את זה בנפרד. צריך להכניס אל תוך מערכת החינוך את כל הנושא של זיהוי מערכות יחסים בעייתיות, אלימות נגד נשים וכדומה.
• חטיבת ביניים. יש בעיה גדולה מאוד עם הילדים, התפקוד בזמן הקורונה היה מתחת לכל ביקורת. לא רואים את התלמידים, בטח את תלמידי ז' שבגלל הקורונה לא ראו אותם כבר מאמצע כיתה ו'. יש נפילה קטסטרופלית במעבר אל חטיבת הביניים. בתיכון יש חוויה מתקנת, יותר רואים אותם ושומעים אותם. כל מה שקורה עם תלמידי כיתה ז' זאת חוויה נוראית, ובכלל בחטיבת הביניים, יש אירועי אלימות בתיכון וחטיבת הביניים.
• אין המשכיות בין מסגרת למסגרת, אין חיבורים, גם בין הפורמלי לבלתי פורמלי, בתיכון יש מרחב משותף אז יש משהו שקורה אבל אין ראייה הוליסטית של המערכת, בתור אחת שעובדת במערכת, זאת מלחמה על אנרגיות מיותרות. בדעה שלי, חטיבת ביניים זה מעבר ביניים בין היסודי לתיכון, מה שיכול למנוע את הדבר הזה זה לעבור ללמידה של 8 שנים ושהמעבר לתיכון יהיה בט'. יש לי ילד בכיתה ז' ועוד לא הרגשתי את זה בעצמי אבל זה מרגיש כמו מסלול מיותר כל נושא חטיבת הביניים.
• יש הרגשה שאין התייחסות לזה שאנחנו באזור כזה של קו עימות, לא נותנים מענה יצירתי ומותאם מספיק, שמוסדות החינוך יתאימו לאזור שלנו, מה מתאים לילדים שלנו.
• אוירה כפרית- כל אנשי החינוך שמחנכים את הילד שלי איכפת להם באמת אבל הבעיה היא שהם לא מדברים אחד עם השני. הילד שלי עלה להסעה של תיכוניסטים הגיע לבד מבית הספר לקיבוץ והדרך היחידה שלי לעלות על זה הייתה רק שסיפר לי את זה בערב. כל מי שהוא פגש בדרך ודרשתי ממנו הסבר אמר שזאת לא החלטה שלו. איפה הילד? איפה לראות את זה בצורה מערכתית? כל אחד מתבצר במקומו ואנו נופלים בחיבורים האלה. זה יכול להיגמר רע.
• חסר לי ערכים בחינוך החברתי, בחזון ובשאיפה לגבש ביחד עם ההורים. נושא של מיגדר וחינוך למיניות בריאה לא קיים כאן. גם אנחנו כהורים – ראינו את זה לפי הנוכחות במפגשים של מידע אמין על מין, הייתה נוכחות גבוה אז כנראה שיש ביקוש ואפשר לעשות זאת קצת יותר.
• ההמשכיות הזו של מערכת החינוך היא מאוד חשובה וזה מאוד מתאים לנו כיישובים ששייכים להתיישבות העובדת, זה מה שמייחד אותנו ולכן חשוב הקשר. בשטח יש בידול של המערכות. אחת הדברים שפגעו הכי הרבה בחינוך החברתי זה יוח"א (יום חינוך ארוך), ילד שיושב עד שלוש בכיתה ואז צריך להגיע לרבע שעה ומצפים שברבע שעה הזו נצליח להנחיל ערכים, זה פגע קשות מאוד במערכות החינוך החברתיות ביישובים. זה מאוד חורה לנו, אילולא יוח"א יכולנו לתת מענה משמעותי יותר. אני מורה שמלמדת בשני בתי הספר היסודיים, אני גם מצרה על החלוקה בין הקיבוצים, אין שותפות מערכתית בין שני בתי הספר כדי לשבור את הדיכוטומיה הזו וההפרדה בין היישובים שלנו, אנחנו קהילה אחת, החיבורים מתחילים שם.
• יש חוסר קשר בין בית הספר לקיבוצים. אתה יכול לעשות תהליך עם ילד ואין חיבור למה שקורה איתו בתוך בית הילדים במערכת החברתית.
• יש הרבה דברים נהדרים במערכת החינוך, לפחות ביסודי. בחט"ב ההרגשה היא שהכל ראש קטן, לא רואים את הילדים, בית הספר הפך להיות ענק, מלא ילדים ומורים מכל כך הרבה מקומות והחבר'ה שלנו הם מיעוט. זה מייצר בעיה חברתית מאוד גדולה, איזה קבוצת השתייכות יש לילדים? צריך שיהיה בבית הספר רוב לילדי המועצה, לא יכול להיות שאנחנו מיעוט בבית הספר שלנו. לא יכול להיות שהילדים שלנו ממותגים כ'קיבוצניקים' בלעג. יש לנו מועצה ענקית עם מליון ואחת מקומות שהילדים יכולים ללמוד בהם ובסוף מסתתרים מאחורי המילה 'אסור'. לא היה רצון אמיתי לפגוש את התלמידים, לראות אותם, להחזיק אותם חברתית, פלא שהילדים לא רצו לצאת לטיול השנתי. משהו שם בחטיבה לא מכוון ילדים, לא מכוון חינוך. כיתות ה'-ו', המערכת הסתתרה מאחורי 'אי אפשר', 'אין מקום' אבל לא ראו את הילדים האלה, כשאתה רואה מסביב בתי ספר שכן הצליחו לייצר מענים שבהם הם רואים את הילדים. הייתה שיחה עם ההורים שצעקו לבית הספר להתעורר ואז הצליחו למצוא מתווה גמיש יותר. כאילו בוחרים בדרך הקלה ומתחבאים מאחורי הנהלים. חסר לי החינוך מעבר, לנו היתה חממה חקלאית והיינו מחוברים ליום העבודה בקיבוצים והכל נעלם, הפכנו לבית ספר עירוני מכוון הישגים וחייבים למצוא את האיזון
• בגדול אני בעד אינטגרציה, הבעיה שאינטגרציה בבית ספר של 1000 ומשהו ילדים זאת בעיה רצינית. התלמידים מגיעים מרשויות בעלות אופי שונה וזה נכנס לתוך בית הספר. כאשר בית הספר קטן יותר אז אפשר לתת מקום לחיבורים אבל בהיקף כזה זה לא אפשרי. רמת האלימות היא מפחידה. אני רוצה להרגיש שהילדים שלי מוגנים וזה לא קורה. הלמידה לא השתנתה ב- 30 שנה האחרונות, החוויה היא שהילדים באים, ממלאים חוברות והולכים הבייתה. למה אין חיבור של למידה חוגית/חברתית בתוך יום הלימודים. הילד שלי חוזר עצבני, נרגז, כעוס. אנחנו עסוקים אחר הצהריים בלהרגיע כי החוויה היא לא טובה בבית הספר. יש לחץ, פחד (חוויה של ילד בכיתה ה'), כשאנחנו פנינו למחנכים קיבלנו הקשבה, גם בחטב וגם ביסודי, גם של היועצות וגם של המחנכות. יש דרכים מתקדמות ללימוד אחר וזה הזמן והמקום להפוך את כל הדבר הזה להרבה יותר חוויתי ומתקדם עבור כולם, גם עבור המורים. הייתי רוצה שתהיה להם חשיבה יצירתית וביקורתית כבוגרים, שיוכלו להכיל את השונה ולקבל אותו.
• מהכובע של הילדים הצעירים- גיל רך- התחושה שאין אלטרנטיבה ברמה החינוכית, יש המון גישות חינוכיות ואנחנו לא יכולים לבחור בניהם, אנחנו לא יכולים להוציא את הילדים מהיישוב כי המשמעות החברתית היא קשה. גם מבחינה כלכלית זה קשה מאוד להוציא את הילדים מהמערכת בקיבוץ ואנחנו קצת קהל שבוי. בקטע של השימור, העיסוק בחומרים, הליווי של צוותים מקצועיים את מערכות החינוך וגם ברמה של הקניית ידע בגילאים המאוד צעירים מאוד מרשים ואני מאוד מרוצה מזה.
• אפשר לעשות יותר שימוש במשאבים הקיימים במועצה. בהקשר של הגיל הרך למשל, הילדים שלי נהנים מכל מה שיש לקיבוץ לתת- המרחבים והטבע, אבל אח"כ זה פשוט נגמר. יש פעילויות העשרה בבית הספר אבל זה לא אותו הדבר. בקורונה זה דוגמה קלאסית לזה שאפשר היה לעשות את הדברים בתוך הקיבוצים, וגם אם לא הצלחנו אנחנו יכולים להיערך כבר עכשיו לדבר הבא. המבנה הכפרי ייחודי וצריך לראות איך להשתמש בו.
• אני מורה, כולם עובדים מאוד קשה, הגננות טובות, גם המחנכות של היסודי. יוח"א - זו טעות. אני עבדתי 8 שעות רצוף, איך תלמיד יכול להישאר ולהיות מרוכז עם המסיכה 8 שעות רצוף? המורים בשנה הזאת עבדו מאוד מאוד קשה, הבעיה היא לא במורים, הבעיה שאין מספיק מורים, הילדים פוצלו לקבוצות אבל לא היה מי שילמד אותם. רוצים שהילדים ילמדו יש להיערך עם מורים או כוח עזר להוראה, אני לא יכולה להתחלק ל- 2. ככה אנחנו אמורים להעלות ילדים לחטיבת הביניים? ככה אפשר להכין ילדים לבגרות? אני מבינה את המצוקה הגדולה, אבל צריך להבין שהבעיה היא מערכתית. צריך להקצות משאבים לתקופות כאלה.
• הזנה – יש בעיה קשה עם ההזנה, הילדים לא נוגעים בזה.
• המועצה צריכה לשים את החינוך בראש סדר מעיניה ולהבין שזה משאבים, לחפש את המכנה המשותף הגבוה בין היישובים לחבר ולמצוא פתרונות גם ליישובים שבהם אין מערכות חברתיות.
• מענה לילדי המורים במקרה של סבב נוסף, ובכלל למורים סמי חיוניים.
• השנה האחרונה הוכיחה לכולנו שכשלנו, יש לי שני ילדים שמסיימים יב' אף אחד לא חשב איך להביא אותם לבית הספר. הילד שלי שבכיתת מב"ר הגיעה לבית הספר וראו אותה, את הילד השני שלי לא ראו בכלל. אם הילדים והמורים יצאו מתוסכלים אז כנראה שכשלנו. ילדי כיתות ז' שהגיעו מבית ספר קטן לתוך הכאוס הגדול של החטיבה בלי הכנה, בלי ליווי, בלי נוכחות של המורים או המחנכים. הכל יצא מכלל איזון ומאוד מאוד קשה להחזיר את הילדים לתלם של הלמידה, הם לא מכירים את הילדים שלהם לכיתה. הייתה כאן עצימת עיניים וכולם יצאו מתוסכלים
• באזור כמו שלנו שמתורגל להפסקות למידה היינו צריכים להגיע הרבה יותר מוכנים, הילד שלי בכיתה ז' קיבל 2 שיעורים בזום בלבד, כשאחת מהן זאת שעה של חינוך גופני.
• הדבר המרכזי שחסר זה תעוזה ואומץ לשנות, אנחנו מדברים הרבה ולאף אחד אין את האומץ לבצע, לא למנהלת ולא לראש המועצה. אין אומץ להגיד 'אנחנו עושים מה שטוב לנו ושיקפצו כולם'.
• הפיקוח על ההסעות- באחריות מי? המערכות חייבות להתחיל לדבר ביניהן, במשולש של מערכת חינוך-הורים-חינוך חברתי. הילדים נחשפים להמון אלימות בהסעות.
• מרגיש שחסר תוכניות למצוינות, אנחנו מפספסים את התלמידים שהם טובים, לא מוצאים להם פתרונות, המורים משלימים חוסרים ומשלימים פערים, נעזרים בילדים המצטיינים לסייע לילדים החלשים ובסופו של דבר מי עוזר לתלמידים המצטיינים? אין מרכז מצוינות. חשוב שגם כאן נפתח מרכז מצוינות, יש לנו חומר אנושי גבוה ואנחנו צריכים לדחוף את זה קדימה. לא לפספס את התלמידים שנמצאים ברמה גבוהה.
• הדברים קורים המון שנים, לא שמענו כאן משהו חדש. יש לי ילד שעולה ליב' וילד שעולה לכיתה א' ושום דבר לא השתנה. מי מנהל את העניינים? אתם כמועצה באים לשמוע דברים שאתם כבר יודעים מראש. אופיר כבר יודע את כל מה שהעלנו כאן היום. יש לנו חבר'ה טובים בדורות ובתקופת הקורונה לא ראינו התנהגויות סיכוניות כאן כמו שנצפו במקומות אחרים, אבל הכל ידוע.
• בחרתי לחיות כאן בגלל הקהילה, בגלל מה שהחינוך בקיבוץ נותן לילדים שלי, בזכות החינוך החברתי והיוח"א הזה לוקח אותנו אחורה ומעלים לנו את המהות שלנו. אני חושבת שזה בידיים של המועצה. אותו הדבר עם יום שלישי ללא חוגים כדי לאפשר לילדים להגיע לתנועות הנוער. גם יום לימודים ארוך ביום שלישי לא תורם לקידום של תנועות הנוער. המועצה חייבת לסנכרן את זה.
• שהמועצה תקדם את הצוותים של הגיל הרך, לנסות לראות איך לקדם מבחינה מקצועית, כלכלית, הם צוותים יקרים מפז ואנחנו חייבים לשמר את האיכות הזו ביישובי המוצעה, שם מתחיל החינוך.
• הצוותים החינוכיים שלנו הם לשימור.
• אין גוף מתכלל של כל הפעילות החינוכית והזירה החינוכית, ובגלל זה אנחנו כהורים הולכים לאיבוד. הייתה חסרה הפונקציה שמתכללת את כל החינוך במועצה תחת גג אחד, אין כתובת ברורה מספיק.